סיפור זה נכתב בשנת 2003.
נערך בשנת 2008 לתיקונים אסתטיים.

שבע פעמים אמרו לנו להקיף את הקבר.

אני לא מאמין בזה,
אבל למרות הכל אני בסיבוב השני שלי בנווה קטיף.
אני לא בטוח למה אני מצפה שיקרה לאחר שאני אקיף את הקבר שבע
פעמים, אם לא ידעתם, שבע זה מספר טיפולוגי, אין לי מושג מה זה
אומר, אבל זה מה שנשאר לי במוח משיעורי התנ"ך.

גם בתנ"ך אני לא מאמין, אבל עדיין קראתי המון פרקים,
ועשו לי ברית מילה, וגם עליתי לתורה. נראה לי, שאם מישהו
היה מסתכל עלי מבחוץ הוא היה צוחק, רוב החיים אני עושה
דברים למרות שאינני מאמין בכלל במשמעותם,
אבל אני עושה אותם, מחמת שיעמום או מחמת ההרגל..

אני שומר כשרות, אבל אני לא מאמין שקיים אלוהים, וגם אם קיים,
אני לא מאמין שהוא היה כועס אם הייתי אוכל איזה סטייק טוב עם
שמנת. אני בטוח שאם יש אלוהים הוא אנין טעם.

דרך אגב אני כבר בסיבוב השלישי, אני חייב לציין שזה דיי
מעצבן להסתובב סביב הקבר, אבל היה לי קול פנימי שאמר
לי לעשות את זה... ודיי נמאס לי מדברים שאחר כך אני מתחרט
שלא עשיתי. למרות שאני בטוח שלא הייתי מתחרט על הדבר
המטופש הזה.

להקיף קבר שבע פעמים, זה דיי דבר מטומטם.
זה לא סיבוב ממש גדול, אני מניח שבערך 200 או 300 מטר סיבוב..

אבל הוא משעמם מאוד וזה לא נוף יפה, זה נוף של מדבר שומם,
ממש לא מעניין... ובאמצע תקוע בניין שבתוכו יש את הקבר...
אבל לא נותנים להיכנס לבניין המעפן, אז צריך להקיף את הבניין
כדי להקיף את הקבר..

סיבוב רביעי, כבר יש לי סחרחורת, ראיתי את השביל המכוער הזה
כבר 4 פעמים... ואני אצטרך לראות אותו עוד 3 פעמים,
אני בטוח שמי שקבור בקבר שאותו אני מקיף לא שמח שמקיפים אותו,
ולא נותנים לו מנוחה...

אני מבין אותו אם הוא עכשיו רוח ורודף ילדים קטנים
ומפחיד אותם, - גם אני הייתי עצבני במקומו.
אני מניח שכולנו עושים דברים מתוך הרגל או סתאם בגלל שאמרו
לנו לעשות אותם, אף אדם שפויי בנפשו לא היה מקיף את
הקבר הזה ללא סיבה.. מצד שני.. אני מקיף אותו...
אבל אני שפויי בנפשי, אני לא עושה דברים בגלל שאמרו לי
לעשות אותם, אני עושה דברים בגלל שאני רוצה לעשות אותם...
אבל בעצם... מי אמר לי שאני רוצה לעשות אותם?
חייבת להיות סיבה שאני עושה את זה...

סיבוב חמישי, כן... אני מתחיל לראות את אלוהים,
הסיבובים האלה בשמש היוקדת בהחלט מקרבים אותי לאלוהים.
עכשיו אני מבין את כל סיפור הבריאה. אני בטוח בדבר אחד שבכל
השביל הזה שעכשיו אני מקיף אין ברזייה אחת להרוות את
צימאוני - מייאש... אני אתעלף לפני שאני אקיף את הבחור
המת הזה שוב.. אני ממש לא מבין את המוח שלי, אני ממשיך ללכת
למרות שאני ממש ממש - מת מצמא.

אני מניח שזה כניראה בגלל שזה לא קרה בבת אחת,
כניראה בגלל זה אני לא מרגיש כמה זה נורא, אני התרגלתי במשך
החמישה סיבובים לצמא, התחלתי שאני לא צמא, וכל סיבוב בהדרגה
נהיתי יותר ויותר, לאט לאט, צמא וזה ניהיה צימאון גדול
וגדול יותר, כניראה שאנחנו עושים דברים בהדרגה,
איננו שמים לב מתי המצב ניהיה באמת רע,
עד שהוא ניהיה ממש רע... ומצבי רע... בכי רע...
ואני ממש - מת מצמא פשוט כמשמעו.. אני צמא,
ניסיתי להשיח את דעתי - בעזרת פסיכולוגיה בסיסית,
אך זה לא ממש עזר..  כל מה שאני יודע זה שעכשיו אני צמא,
אך לפני שהתחלתי את זה לא הייתי צמא...

סיבוב שישי, איך אני יודע שזה סיבוב שישי? לפי מספר הפעמים
שאני עובר על פני ארנב אחד שאוכל פה בצד הדרך את הדשא.
תאמת זה דיי מטומטם מצידי לספור את הסיבובים על פי ארנב..
הוא יכול לזוז.. לא חשבתי על זה בסיבוב הראשון שהסתכלתי עליו
ואמרתי, מפה אני מתחיל. טוב אומנם חשבתי שהוא מת,
ולא האמנתי שהוא יזוז, אבל הוא ישן מסתבר..
ועכשיו אני בטוח הב-ן  ז-ו-נ-ה  זז...

זה דיי מתסכל בטח הקפתי את הקבר הזה עשר פעמים כבר,
כי הוא הולך יחד איתי ולא כנגד לכיוון הסיבוב שלי,
הוא לא רוצה לעזור לי.. הוא הולך איתי! - אני שונא ארנבים,
ממש לא איכפת להם מאנשים שמקיפים קברים, הם קמים ואוכלים
דשא, ומצידם שאני אמות פה בצמא, הם אוכלים דשא ארנב ממזר...

סיבוב שישי?, מוזר הסיבוב הזה ממש לא נגמר....
אנשים מסיימים להקיף את הקבר כבר, והם התחילו אחריי, מאייש..
אני הולך עד כדי כך לאט?, מתי אני אפגוש את אותו ארנב ממזר..
אף פעם לא לסמוך על ארנב שאתה עושה דברים חסרי תכלית כמו
להקיף קברים. דברים דינמים לא יכולים לסמוך על דברים דינמים.
הדתיים פה מסביבי מביטים אלי בצורה משונה...
תאמת גם אני הייתי מסתכל עלי מוזר, אני סתאם מקיף קבר,
מילא להקיף קבר, אבל הקפתי את הקבר בטח כבר פי שתיים משבע
פעמים ושום דבר לא קרה.

ציפיתי שיקרה משהו, איזה אות משמיים.. ככה אני אדע שסיימתי את
שבע ההקפות, אבל שום דבר לא קרה...
הארנב איכזב וגם הדת איכזבה.
אני מתאייש, התישבתי על אבן בצד הדרך.

נמאס לי מהדת, אני חוזר בשאלה ואני מתחיל לאכול ארנבים.