ערפל כבד כיסה את גורדי השחקים וגשם דק החל לרדת, משלים את
התמונה האפורה אשר נשקפה לעיניה מבעד לחלון המונית שפילסה את
דרכה בפקק הארוך. היא הייתה בדרכה לשדה התעופה לפגוש באהובה,
תחושה חמימה של געגוע והתרגשות פשטה בגופה ודמעות בלתי צפויות
הציפו את עיניה האפורות.
משהגיעה המונית לשדה התעופה, שילמה בחטף לנהג המונית, מותירה
בידו טיפ נדיב כמו ביקשה בכך לחלוק עימו את אושרה.
משיצאה טרקה אחריה את דלת המונית והסבה מבטה לאחור גומעת את
מראה העיר הזרה, ורק צופר מכונית שעברה בדרכה העיר אותה
משרעפיה, היא אספה את תרמילה והחישה צעדיה לתוך הטרמינל שהמה
אדם.
דומה היה  שאינה מוצאת את עצמה בתוך ההמון, ולרגע לא זכרה היכן
נועדו להפגש, היא עמדה במרכז האולם הגדול, חסרת אונים ושובת
לב, שערה השחור גלש במורד גבה, ורסיסי גשם שנשזרו בו הוסיפו
נופך של הילה קסומה ליופיה, עוברים ושבים אשר נחפזו למסופים
השונים נעצו בה מבטיהם כמו ביקשו להושיעה, אלא שהיא לא הבחינה
בדבר, כל כולה שקועה ומרוכזת בחיפוש אחר דמותו התמירה
והאהובה.
בקצה האולם הבחינה בפניו האהובות בתוך ההמון, וליבה החסיר
פעימה, אף הוא הבחין בה והחל להחיש צעדיו לקראתה, כשחיוכו
הצחור מאיר את עיני הדבש המכשפות שלו ומעטר את פניו.
הדרך עד אליו דמתה בעיניה לנצח, ומשהגיעו כמעט בטווח נגיעה,
גילו למורת רוחם כי מחיצת זכוכית מפרידה ביניהם, מבוהלים
ומאוכזבים החלו לרוץ לאורכה של מחיצת הזכוכית, תרים ביאוש גובר
אחר פתח כלשהו למעבר, אך לשווא...
ובכל אותו זמן באופן מוזר ומפתיע הם הבחינו בעוברים ושבים
החוצים את מחיצת הזכוכית כמו לא הייתה שם כלל...
אבודה ונואשת עמדה למולו מנסה בכל כוחה לשאוב את חום ידיו מבעד
לזכוכית הצוננת, ומבעד לדמעותיה הבחינה בדמעה נוצצת שזלגה
במורד לחיו...ערפל כבד התאבך ואיים לסמא את עיניה, ובלע לתוכו
את דמותו אשר אט אט נעלמה ונמוגה...

                                   

יד קטנה טלטלה את גופה בעיקשות ובחוזקה, מסרבת להניח,
"אמא, אמא, נו קומי כבר !"
היא נעורה באחת מבולבלת ומבוהלת, ולתדהמתה גילתה שעיניה שטופות
דמעות...