"אי פעם חשבת שבסוף היום כשאתה הולך לישון, הרגע הזה שהעניים
עוד פקוחות והכל חשוך בחוץ שלא תקום למחרת בבוקר?" שאלתי ממש
בתמימות.
והוא שתק, לא ידע מה להגיד בדיוק, כנראה שזה לא היה במקום אבל
זה מה שעלה לי לראש ורציתי לומר את זה, להוציא מן המערכת.
הוא המם...הראה סימן חיים...
שאלתי שוב והוא לא ענה.
תהיתי אם הוא עוד שם, בדרך כלל הוא עונה מהר, אבל הפעם שתק
ושקע במחשבות. קצת הדאיג אותי ת'אמת, אבל נתתי לו עוד כמה
רגעים.
"עומר? אתה שם?" אמרתי בדאגה
הוא בלע את הרוק ואמר "שיר, תראי לא יכלתי להגיד לך את זה עד
עכשיו, אבל" הוא שוב בלע את הרוק "אבל אני כבר שומר את זה
שבועות" לא ידעתי מה להגיד אז שתקתי הוא המשיך "אני באמת מת
כשאני עוצם עיניים"
הייתי יותר מדי בהלם כדי להבין אז שאלתי "ומה קורה כשאתה פותח
את העיניים?" "אני חי" ענה כאילו שזה היה ברור מאילו.
לא הבנתי האם אני חולמת או שזה באמת קורה לכן שאלתי "זה מדבק?"

"על זה בדיוק רציתי לדבר איתך, שיר, יקרתי, גם את, מתה כל
פעם שאת עוצמת את העיניים"
"מה???" צווחתי עד שכאב לי הגרון, בכיתי קצת וכשנרגעתי שאלתי
"אפשר לטפל בזה?" הוא שתק שוב, בלע את הרוק וענה "הדרך היחידה
לטפל בעניין היא.." "כן כן!?" קטעתי אותו בהתרגשות קלה ותקווה
הוא עוד היה רציני וענה "הדרך היחידה לטפל בעניין זה לחיות את
הרגע כי יכול להיות שבפעם הבאה לא תצליחי לפתוח את העיניים"
"מה???" צווחתי שוב אבל לא כל כך כי עוד כאב לי הגרון מקודם.
"כן, שיר, תביני שבפעם הבאה שתעצמי את העיניים לא בטוח שתפקחי
אותן שוב" נסיתי להבין ולא למצמץ