"תאר את התלמיד שיושב מימינך" היה כתוב באותיות גדולות שחורות
וארוכות בחוברת ההפעלה לשיעור חינוך.
מאיה ישבה מימיני, ליד הקיר, ליד השולחן, לי הפינה, מאחורי
הדלת.
היא תמיד ישבה שם, מאז כיתה ח'.
ובעצם בשנה בה היינו בח', רק הגעתי לבית הספר הממלכתי
באשכולי... היא כבר ישבה במקום ההוא.
היא אף פעם לא דיברה עם אף אחד, היינו בטוחים שהיא אילמת.
אבל בכיתה ט' כשאיזה אחד עבר ברחוב וקרץ לה מרחוק היא צעקה
אליו "אידיוט!!!!" ורצה מהר.
היו עוד פעמים בהם היא דיברה... אבל לא ממש. ענתה כמו רובוט.
היה לה את המבט הקר הזה ועיניה ניראו כה מפוחדות, חמות,
בישניות.
נערה צנומה, צמה דקה וארוכה התפתלה מאחורי גבה.
עצמותיה היו בולטות, בהפסקות היינו קוראים לה לפעמים "שמנה" או
"פרה" ועוד כל מיני כינויי גנאי. היינו בטוחים שהיא מבינה שזה
ציני...
אבל כיראה שהיא לא.
"בכיתה ז'" סיפר לי יותם "היא הייתה ממש יפה..." הוא התחיל
לספר בהתלהבות רבה "היו לה שדיים ענקיים, זקופים כאלה... וגוף
מדהים! עם צורה יפה..." הוא המשיך והחיוך הקטן שהתנוסס על פניו
נסוג "יום אחד איזה דפוק אחד אמר לה שהיא שמנה... נו- ההוא
שקרץ לה במדרחוב! והיא נפגעה...". יותם סיים את דבריו והחל
ללכת לביתו. מאותו היום חשבתי על כך הרבה. הבנתי שהיא אהבה
אותו כנראה והוא... לא ממש. או אולי שהוא עשה לה משהו רע?
"דבה" צעקתי לעברה כאילו שאני זועק בשמה, דמעות חמות נאגרו
בפניה בעודה מסתכלת על החיוך המתנשא שלי שאט אט הפך למתוסכל,
"אל תבכי..." ניסיתי להוציא את עצמי מזה "נו באמת, הרי זה
בדיחה!" כמובן, שהאגו הגברי שלי לא נתן לי להודות שטעיתי- גם
לא זכורה לי תקופה שבה הוא נתן. דמעה קטנה זלגה על לחייה
הצנומות, על העצמות הבולטות שלה, ומשם נפלה על שדיה שצצו מתוך
החולצה הענקית שלבשה. "די כבר" אמרתי והפניתי לה את גבי.
הייתי נבוך. מה כבר יכולתי לעשות?  "את יפה" אמרתי לה כאות
סליחה, אבל אני כנראה לא משכנע מספיק. או אולי לה לא הייתה את
הביטחון העצמי המינימלי שהיה אמור להיות לה.
שבועיים לאחר מכן היא הגיע במצב קשה לבית החולים שניידר, שם
היא אושפזה למשך חמישה שבועות. רוב התלמידים שמו לב שהיא לא
שם... אני חושב שזה בגלל שלא היה להם על מי לרדת.
אני גם זוכר, שביום הראשון שהיא התאשפזה שם, נכנסה לילך- הרכזת
של השכבה וסיפרה לנו שהיא מאושפזת בבית החולים והיא תחזור
אלינו בריאה ושלמה. היא לא אמרה למה היא מאושפזת.
כי כולנו ידענו. אחרי ארוחת פסח שערכנו בכיתתנו כמו ילדי חטיבת
הביניים, היא רצה לשירותי הבנות. אני רצתי אחריה.כי היא רצה
מיד לאחר שלקחה כף מן החרוסת שאני אישית הכנתי, וכמו אידיוט
רציתי לקבל הערות... דפוק שכמוני.
נכנסתי בשקט לשירותי הבנות ראיתי אותה מכניסה את שתי אצבעותיה
האמצעיות לפיה ולאחר מכן מקיאה אל תוך האסלה, הרבה מקיאה.דם
החל לצאת ביחד עם כל האוכל הלעוס והמגעיל שיצא מפיה.רצתי לקרוא
לאחות בית הספר. תחילה, היא לא האמינה לי "מה פתאום מקיאה
דם..." היא צחקה והמשיכה לגשש בין ערמת הניירות שהייתה מפוזרת
על שולחנה "אני נשבע!!!" אמרתי ואפילו צעקתי. היא הסכימה לבוא
לאחר זמן רב, נכנסנו לשירותי הבנות ביחד, דלת השירותים הייתה
סגורה "מאיה?" שאלתי בחשש "כן" היא אמרה בשקט "בוא לא נפריע
לה" אמרה לי האחות והעיצה בי לצאת מן המקום "את בסדר?" היא
הוסיפה לפני שיצאה לגמרי מן השירותים "עד היום לא הייתי צריכה
עזרה בשירותים" מאיה לגלגה מן השירותים.

לאחר חמשת השבועות ש"בילתה" מאיה בבית החולים, היא חזרה
אלינו.
במצב, איכשהו בסדר, של 38 קילו. אבל זה לא היה מספיק לה.
"מה את עושה?!" צעקתי עליה כאשר היא ניסתה להקיא בשירותי
הבנות,שוב. "למה את עושה את זה לעצמך?!" המשכתי בצעקות.
היא הסתכלה עלי בעיניה השבורות "כי זה מגיע לי".