בואו נודה על האמת. חלפו הימים הטובים בהם לכל מילה הייתה בעלת
משמעות מוגדרת, אובייקטיבית פחות או יותר. כיום המילים הן
כחומר ביד היוצר. קח אותן לאן שרק תחפוץ. פעם הן נאמרו בהקשרים
מסוימים, אבל זה היה פעם. אין כמו עירוב הקשרים, לא? כך אנחנו
מעשירים את השפה. לא רק בכדורגל יש 90 דקות - גם כדי לסגור דיל
טוב לחו"ל כדאי לחכות לדקה ה-90.
לפעמים זה נחמד, אבל זה מבלבל. ונחשו מה, יש כאלה שמנצלים את
להטוטי הלשון האלו לטובתם.
פעם אלימות הייתה קשורה בתגרות ידיים, חילופי מהלומות. זה באמת
מיושן. היום אתה אומר למישהו כמה מילים ברחוב, ויכול להיות
שתואשם באלימות מילולית. תנהג בצורה לא בטוחה בכביש ואתה נהג
אלים.
פעם כדי לבצע פעולת טרור היית צריך להרוג כמה אזרחים תמימים.
היום מסתבר, גם לשים מחסום בכביש זה טרור, קל וחומר לגור
באזורים שנויים במחלוקת (התנחלויות) זהו טרור מן הסוג השפל
ביותר, כמעט כמו לפוצץ אוטובוס. מחר, אגב, אני בפירוש אשקול
להאשים את כל מי שיטיח ביקורת על מאמר זה, שהוא מפעיל טרור
עיתונאי מסוכן.
כן, השאלות, מתיחת גבולות בין מושגים. הרצון לחדד נקודה
מסוימת, והכל כמובן טבול בניצול ציני של הדוברים הטובעים
ביטויים אלה. ומה קיבלנו בסוף? הרבה הרבה בלבול שמקשה מאוד
עלינו לקיים דיון רציני. והנושאים הם רציניים כידוע.
יש טעם בחידוד ההגדרות וניסיון להיות מדויקים. יש הבדל בין פנס
בעין לבין העלבה מילולית. זה הבדל אמיתי, מהותי, שראוי לשתי
הגדרות נפרדות. יש מספיק מילים שמתארות תוקפנות מילולית
(העלבה, הסתה).
לכל השאלה יש שני צדדים. הצד המרוויח שיוצא מחוזק, כי היום
מתייחסים להעלבה ביותר רצינות. והצד המוחלש, כי היום לתת
למישהו אגרוף זה לא בלתי נתפס. מסמסנו את הקו האדום שבין מילים
למכות.