המשרד היה ריק. אפילו המנקים כבר הלכו. שקט. חושך. דממה. לפתע
קטעו את הדממה צעדים מהירים במסדרון. האיש פתח בזריזות את דלת
המשרד, נכנס וסגר בשקט.
אותו האיש היה לבוש כולו שחור: מכנסיים שחורים, חולצה שחורה,
גרביים, נעליים, כפפות, מעיל, גלימה, וכובע גרב שחור. נשמתו
הייתה איטית ושקטה. כל גופו היה דרוך ומוכן. הוא ניגש לחלון
ופתח אותו בזהירות. הוא חשף לרגע את פיו, לקח נשימה עמוקה
מאוויר הלילה הרטוב והקר, ומיד כיסה את פיו שנית בכובע הגרב
החם. הוא סגר את החלון ופנה אל כוננית המדפים שהייתה לשמאלו.
הוא עבר בזריזות על המסמכים שהיו מונחים שם, חפר בקופסא, ולאחר
שלא מצא שם רמז כלשהו, עבר לחפש בשולחן הכתיבה הגדול. הוא פרץ
למגירות הנעולות, שפך את תוכנן, והלך לכיוון ארון החשמל.
הליכתו הייתה איטית ושקטה, כשלפתע שינה כיוון בפתאומיות, כאילו
רצה להבריח או להבהיל את מי שמאחוריו (כמובן שלא היה שם איש).
הסיבוב שעשה היה כה פתאומי, עד שמי שעמד לידו (לא היה אחד כזה,
כפי שהוזכר כבר) יכול היה לשמוע "ווש" קטן. הוא התקרב למקרר
בזהירות, פתח אותו באיטיות והציץ פנימה. לא היה שם דבר מלבד
אוכל. האיש שלח את ידו פנימה, ושלף אותה החוצה עם תפוח. הוא
לעס במהירות, ותוך מספר דקות לא נותר דבר מהתפוח המסכן, פרט
לגרעינים, אותם זרק האיש לפח הפלסטיק הלבן שעמד בפינת החדר.
בצורה מפתיעה החל האיש להתרוצץ בחדר. הוא רץ מצד לצד, זחל על
הרצפה החלקה, וחיפש אם יש במקרה מקומות רופפים או חורים בקיר -
אך לשווא, הוא לא מצא את העכבר הטרדן.