כשהיא נולדה, שנאתי אותה, כשהיא גדלה שנאתי אותה, כשהיא התבגרה
והפכה לנערה יפה עם גוף מדהים שנאתי אותה יותר מהכל.
כל החברות שלי התחברו איתה וכל החברים שלי בכלל... פעם כשמיכאל
היה אצלי ירדתי למטבח להביא משהו לאכול והוא נשאר למעלה בחדר
משחק בנינטנדו. כשפתחתי את הדלת ראיתי אותם מתחרמנים וצעקתי
עליה "מה את עושה פה?! עופי לי מהחדר!" אבל היא בכלל לא שמעה
לקחתי לה את היד כמו לילדה קטנה שרוצה את הכביש והעפתי אותה...
והיא כמעט שלא הרגישה. מיכאל הדפוק הזה קם אחריה ונכנס לחדר
שלה כאילו אני לא קיים...
כשהיא הייתה בת 16 היה לה חבר, כל יום הייתי שומע אתם בחדר
שונא אותה יותר ויותר עם כל רגע שעובר.
פעם כשהיא לא הייתה בבית נכנסתי לה לחדר, היה לה חדר בצבע
בורדו - מתאים בול. מול הדלת היה שרפרף קטן שעליו היה טלפון
ורוד, המיטה שלה הייתה בצד השני של החדר - מיטה שחורה וארון
שחור, מעל המיטה היה מדף שעליו היו כל הלקים שלה מסודרים וזה
הרבה לקים לסדר.
נשכבתי על המיטה באוויר היה ריח של סיגריות ובושם - אהבתי את
הריח הזה... הריח שלה ועם כל הכבוד לשנאה שלי כלפיה את הריח
הזה אהבתי... אנה נכנסה לצבא, אנה מתה בצבא - כמה ערבים עלו
עליה וחתכו לה את הפנים, הפנים היפות שלה ואח"כ קשרו לה שקית
על הראש, שתשתוק. כשכולם באו להלויה שהייתה אצלינו בבית נכנסתי
לחדר שלה ושוב הריח הזה שכל-כך אהבתי, אף פעם אף אחד לא אמר לי
לצאת משם אז נשארתי. החבר שהיה לה באותו זמן היה מבקר בקבר -
שהיה בחצר שלנו לעיתים קרובות הייתי רואה אותו מהחדר שלה
לפעמים הוא היה גם עולה לחדר שלה, אף פעם הוא לא התייחס אליי
חוץ מפעם אחת, הוא הביא לאנה פרחים ואני התחלתי לגעת בהם אז
הוא צעק עליי... "כוסאמק של הרוח המזדיינת הזאת!" אז יצאתי
מהחדר ומאז לא חזרתי... הריח כבר לא היה יותר, אבל השנאה תמיד
תישאר...