ישבתי במשרדי בתל אביב, בדיוק עבדתי על קמפיין חדש לחברת
טלפונים ששמה מתחרז עם נזק כאשר דלת משרדי נפתחה ודרכה נכנס
גבר גבוה בשנות ה-40 לחייו.
"שלום", הוא אמר, "אני צריך את עזרתך". "איך אני יכול לעזור
לך?" שאלתי.
"ביררתי קצת וכולם אומרים שאתה הקופירייטר הכי טוב בארץ, אתה
זה שהוציא את תנובה מהעניין הזה של הסיליקון בחלב, נכון?"
"כן", אמרתי, "ותודה על המחמאה, אבל אני עדיין לא מבין איך אני
יכול לעזור לך".
"אני השטן", הוא הפטיר, "ואני צריך שתחשוב על קמפיין לשיפור
התדמית שלי".
הבטתי באיש בתמיהה, "השטן? אתה?", ניסיתי לשמור את הצחוק
בפנים. "אתה לא מאמין לי, זה בסדר, בני תמותה בדרך כלל מפקפקים
בי, בוא אני אוכיח לך שאני השטן, תסתכל על המזכירה שלך.
הסתכלתי, השטן הצביע לעברה ותוך שנייה היא התפשטה, החלה לקיים
יחסי מין עם אחת המנורות במשרד ולאחר שסיימה הפכה לכדור אש
ענק.
"עכשיו אתה מאמין לי?", "כן", אמרתי, (פוחד כמו שלא פחדתי מאז
שנהגתי בלי רשיון והרסתי את האוטו של אימא שלי בגיל 17).
"יופי, עכשיו תבין, לי יש בעיית תדמית, אנשים חושבים שאני רשע
מרושע וחשבתי שאתה יכול לשפר את זה, הרי אתה היית בצוות
היועצים שעזר לביבי להיבחר..."
"אבל אתה באמת מרושע", אמרתי ברעד, פוחד שגורלי יהיה זהה לגורל
המזכירה שלי, שעתה הייתה ערמת אפר על השטיח.
"לא נכון" ייבב השטן, "תקשיב, מי ברא את העולם, את כל העולם,
כולל מה שבתוכו?", "אלוהים", השבתי, "יפה אז הגיוני שאלוהים
ברא גם את הרוע, לא?"
"כן, אז?", "אז?!", צעק השטן, "אז הוא בורא את הרוע ויוצא כלי
ואני שלוקח אליי את כל החארות בעולם ודואג שיסבלו יוצא מניאק,
זה נראה לך בסדר?"
ניסיתי להשיב אך השטן המשיך לדבר בשטף, "אתה יודע מה אני עושה
לאלה שמגיעים אליי? איזה סבל עובר עליהם?", "לא, איזה?", "אתה
זוכר את הקטע מהתפוז המכני שבו מראים לאלכס המון קטעי אלימות
ברצף, במשך שעות?"
"כן", השבתי, מופתע מכך שהשטן הוא חובב קולנוע, "זה מה שאתה
עושה?"
"כן, רק במקום קטעי אלימות אני שם להם את התוכנית של עינת
ארליך."
"זה באמת נורא, תן לי זמן לחשוב על קמפיין בשבילך, יש לך מספר
טלפון שבו אני יכול להשיג אותך?", "פשוט תחייג 666."
באותו ערב ישבתי מול צג המחשב שלי, בוהה במסך ולא יודע מה
לכתוב, אחרי שתי חפיסות מרלבורו מדיום וג'וינט אחד, זה הגיע.
נתחיל את הקמפיין עם טיזרים על שלטי חוצות: "אני לא מה שחשבתם"
ואחרי שבוע-שבועיים נצא עם הקמפיין המלא: "השטן, זה לא מה
שחשבתם." נצלם אותו עם שתי דוגמניות בלונדיניות שופעות חזה
(מניסיוני ידעתי שדוגמניות בלונדיניות שופעות חזה יכולות למכור
הכל, אפילו את השטן).
דיווחתי ללוציפר (בשלב זה קראנו זה לזה בשמות פרטיים) על
הרעיון שלי.
"מצוין", הוא אמר בשביעות רצון, "בוא נתחיל".
התחלנו כמתוכנן והקמפיין היה הצלחה עצומה, תוך חודש אני
ולוציפר הופענו אצל אמנון לוי, רפי רשף, ויאיר לפיד. אנשים מתו
להגיע לגיהינום, והמשרד שלי שגשג בעקבות הקמפיין הזה. כעבור
חודשיים לוצי (ככה חבריו קראו לו) הופיע במשרדי, "באתי לברך
אותך על עבודה טובה." "התענוג כולו שלי." עניתי. "יש רק עוד
דבר אחד שאני צריך ממך", "מה שתרצה" השבתי,
"יופי, אני רוצה את נשמתך". "מה?!" צרחתי, "את נשמתי?", "כן"
הוא אמר בשלווה, "הרי תמיד רצית קמפיין ענק, משהו שיזניק אותך
קדימה, רמה אחת מעל שאר הקופירייטרים, היית מוכן לעשות הכל
בשביל זה, אפילו למכור את נשמתך לשטן...", הוא חייך חיוך זדוני
ומבהיל. "טוב" אמרתי, משלים עם גורלי, "עסקה זו עסקה ולי באמת
היו את 15 דקות התהילה שתמיד רציתי.
"מצוין, פחדתי שתתחיל לילל כמו אלה מהיי-פייב." (עכשיו הבנתי
למה הם הצליחו כל כך). השטן שם את ידו ליד לבי והחל לשאוב את
נשמתי, לאחר 5 שניות ראיתי הבעה מוזרה על פניו. "הכל בסדר?",
שאלתי, "כן, פשוט הנשמה שלך, היא כל כך שחורה, כל כך אפלה, חבל
לי לקחת אותה, אתה תביא לי יותר תועלת פה על כדור הארץ
וכשתמות, יחכה לך מקום בדירקטוריון שלי הגיהינום, כי לגן עדן
בטוח שלא תגיע..." הוא חייך את אותו חיוך זדוני ונפרד ממני
לשלום. באותו ערב הגעתי הביתה, התכוננתי להחליף בגדים לקראת
השינה, כשהורדתי את החולצה ראיתי כיתוב איפה שידו של השטן נגעה
בי, הכיתוב היה 665, ובאותו רגע הבנתי, אני סגן השטן.