האישה שאִתו מסודרת אִתו
כמו נעלי-הבית רכות-הסולַיים שלו
שמסודרות לו תמיד אנכית עם המיטה
ובאמצע לילה אחד
הוא מקלף מעליו בהינף את השמיכה
כמו שהזמן קילף מעליו בהינף את החיים
ובלי לגעת באישה קם מהמיטה
ובלי לגעת בנעלי-הבית מתלבש
ועושה קיצור-דרך מחדר-השינה לדלת
דרך מרפסת חסרת נוף
כמו קיצור-הדרך שעשה מנעוריו לזקנתו
בחיים חסרי נוף
ובדרכו משם
משאיר אחריו את האישה שהייתה אִתו
ואת נעלי-הבית שלו
הוא עושה שימוש בשביל קיצור חיים.

פקידה חייכנית לבושה בלבן במשרד נסיעות עם ווילונות לבנים
וקירות לבנים ועם פּוֹסְטֶרִים עם שמיים ועננים לבנים בלי
מילים מגישה לו מִסְפָּר וקפה עם ביסקוויטים עם סוכר לבן, כמו
הלבן של המלאכים בעננים, הוא צוחק בלִבו כאילו הבין את העניין,
והוא נותן ביס בביסקוויט ולועס, והביסקוויט מתוק וטעים כמו
האישה שהייתה אתו, והמתיקות והטעימוּת מצחיקים אותו עוד יותר,
כאילו על מי הם מנסים לעבוד, והוא מסתכל על המִסְפָּר שבידו
ועל המִסְפָּר שבקיר הלבן ושני המִסְפָּרִים רבי ספרות ושונים
מאוד, עד כדי כך שונים שקשה לו לחשב בראשו את ההפרש, אז הוא
מוציא עט מכיס חולצתו ההָוָואִית הפרחונית שלבש לכבוד האירוע,
כאילו הוא נוסע להָוָואי לנופש או משהו, ומחפש סביבו אחר פיסת
נייר ומגלה כי הוא יושב במשרד נסיעות בלי ניירות, שזה בערך כמו
לשבת במכונית בלי גלגלים, אז הוא מחזיר את העט לכיס ושם גם את
המִסְפָּר בכיס ולוקח לגימה מהקפה, והקפה חם ומתוק וטעים
גם-כן, והוא מלקק את שפתיו הממותקות ומעלה בהן חיוך, ופתאום
מופיעה הפקידה החייכנית בלבן ומבקשת את מספרו, ובבת-אחת כבות
עיניו ומתכהה ליבו, כמו נגמר תפקידו שם, והוא נותן לה את
המִסְפָּר, והיא מובילה אותו אל דלת לבנה שבקיר הלבן, והדלת
נפתחת והוא יוצא, והפקידה החייכנית מנופפת ידה לשלום וסוגרת
אחריה את הדלת, ובדרכו משם הוא עושה עוד שימוש בשביל קיצור
חיים.

והוא שוב במיטתו אבל הוא לבדו, בלי האישה שהייתה אִתו ובלי
נעלי-הבית שלו שהיו מסודרות לו תמיד ליד מיטתו, ולמיטה סורגים,
כמו למיטת תינוק, והוא עירום בתוכה, בלי החולצה ההוואית
הפרחונית ובלי הפקידה החייכנית, אבל הוא רואה, רואה מבין סורגי
מיטתו, איך נולד ישר לתוך זקנתו, איך נגמרו חייו עוד לפני
שהתחילם, כמו תינוק שביום היוולדו מגלה כי נידון לְמיתה,
והמיטה טסה בתוך עננים לבנים אך אין הוא מטוס, אין הוא גם
נוסע, הוא מיטה, הוא ארון מתים, הוא בית-כלא, ובידיו הבלות הוא
אוחז בסורגים וקם, ומסתכל לכל הכיוונים בניסיון לזהות היכן
הוא, ולפניו ולצדדיו ומאחוריו הוא רואה רק עננים לבנים, והוא
מטלטל את גופו הכּלֶה מצד לצד אולי ישפיע על כיוון הטיסה, כל
חייו חלם להיות טייס, והטלטול עושה משהו לחלום, המיטה מזדעזעת,
והוא צוחק צחוק פרוע של ניצחון ונוחת בתוך שדה של סחלבים
סגולים על האי מוֹלוֹקָאיי שבארץ הָוָואִי, והוא יוצא ממיטתו,
ובדרכו משם, בין פרחים יפיפיים מרהיבים על אדמה רעננה, הוא
מוצא עוד דרך לעשות שימוש בשביל קיצור חיים.

בשער לא כתוב דבר
לא גן-עדן ולא גיהינום
לא גברים ולא נשים
לא ילדים ולא מבוגרים
לא חיים ולא מתים
אך שתי כניסות יש בו
שני לועות פעורים שמסתכלים בו
כמו זוג אישונים ענקיים ואפלים
והוא לבדו מול שניהם מסתכל בהם
מסתכל סביבו מחפש איזה רמז אבל אין סביב
מסתכל אחורה אבל אין גם אחורה
אין כבר אחורה
בכל מקום שני לועות פעורים
מסתכלים בו והוא מסתכל בהם
הוא בתוכם והם בתוכו
הם הוא והוא הם
הוא מושך בכתפיו הנפולות
ולהפתעתו הן אינן כבדות
קלות הן כאילו נעלם מהן כוח-המשיכה
והן לא מטרידות אותו יותר והוא אינו כואב יותר
כמו נעלם ממנו משקל חייו
וללא היסוס נוסף
במקום לשקוע מטה ביגון הוא מרחף קדימה בשמחה
ובקריאת תִּגר הוא נכנס בלוע השמאלי
למרות הרגלו הישן ללכת תמיד בצד ימין
וגם כאן אורבים לו שני לועות פעורים ללא דברי הסבר
אולם הפעם בהירים הם
זוהרים כמו עינֵי חתול בחושך
והוא ממצמץ בעיניו ומחייך ואומר לעצמו
עכשיו אני מבין עכשיו אני מבין
ובדרכו משם חופשי מקיצורי-דרך
אין הוא מחפש עוד בשום דרך לעשות שימוש
בשביל קיצור חיים.