חיכיתי לרגע הזה בו שרי תשתחרר, ידעתי שאני אפגוש אותך, במלוא
יופייך, אסתכל שוב אולי בפעם האחרונה בעינייך המדהימות, אותן
עיניים שהיפנטו אותי ביום הראשון בו הכרנו.
שלא תטעה לא חשבתי עלייך לרגע, לא הרגשתי את הכאב הזה עד
עכשיו, כמה שעות לפני הפגישה המיועדת שלנו, למרות ששבוע מראש
הכנתי את עצמי נפשית לפגישה הזאת, רק עכשיו לילה לפני הלב דופק
בחוזקה והראש מתמלא במחשבות, זמן להתגעגע לא היה לי, רק עכשיו.
ואתה, ממשיך הלאה בחייך אפילו לא שם עליי, המון דברים היו לי
לספר לך, הכל הייתי נותנת בשביל חיבוק.

דמעה אחת לא ירדה מעיני בחודש הזה שאנחנו לא ביחד, חודש שנראה
כמו נצח. רק עכשיו, לא יודעת למה, רק עכשיו אני מרגישה את
הגעגועים. אני מניחה שתפתור אותי כלאחר יד ותגיד שאתה לא
התגעגעת, הרי רק אתה תדע את שליבך אומר, ואותי לעולם הרי לא
תשתף. אהבתי אותך. לימדת אותי המון על החיים האלה, אני לא
מוכנה לאבד אותך, לא בתור ידיד, אבל ככל הנראה אתה כבר מזמן
התקדמת הלאה, כבר מזמן שאינך עוצר לשניה לברר מה איתי.
ניצן, רק השם שלך מעלה חיוך על שפתיי, למה אתה כזה מרוחק, ולמה
ממשיך להתרחק? האם עשיתי משהו לא בסדר שגורם לך להתרחק ממני?
אתה עדיין חשוב לי, כמו שאמרתי לך, חשבתי שנפרדנו כידידים,
חבתי שתמיד תהיה שם לצידי, כידיד. ביחד לעולם לא נהיה, הבנו
כמה רע לנו ביחד, אבל כידידים?! איזה עוד חברה לשעבר ישבה איתך
חמש דקות אחרי דמעות הפרידה והריצה איתך צחוקים?
ניצן, אני לא יודעת עד כמה אתה רוצה לראות אותי, ואולי הנסיעה
הזאת שלך היא ניסיון שלא לפגוש אותי, אבל אני בעמקי ליבי
מתגעגעת אלייך, לא לחבר שלי, אלא לניצן הבנאדם.
חבל לי שזה היה צריך להיות בצורת מכתב, חבל לי שלא זכיתי
לחיבוק לו ייחלתי.

שלך תמיד,
מיצי


לניצן, הבנאדם שאני דואגת לו גם מרחוק