|
מסתכלת בראי ורואה דמות שקופה
דמות עם חיוך מזויף ועיניים טרופות
דמות ששואלת שוב ושוב את עצמה
האם זו באמת אני, או סתם צרור מעטפות?
צובעת את שפתייך, עינייך, פנייך
כל יום שוב ושוב את עוטה מסיכה
כי יודעת שאף אחד לא חושב עלייך
אף אחד לא תוהה מה מאחורי ההבעה
הבעת אטימות של אדישות ללא כאב
את הכאב את מוציאה במקום אחר
לפעמים הוא תוקף ומשתלט על הלב
והשליטה על עצמך מתחילה להשבר
כי נשברת כבר מזמן ונשבר גם הרגש
ולכן כל חץ מורעל עושה את העבודה
ובסוף את רק בוכה לעצמך כך חרש
כי יודעת הרעל הספיק גם לכל הסביבה.
את מסתכלת בראי ורואת דמות בוכה
החיוך המזויף נעלם כבר מזמן
ואז את מבינה את האמת המרה
ומתפללת שהמסיכה היא כבר רק זיוף ישן. |
|
|
לשלוף את הלב
מהחזה של מישהו,
ולהראות לו את
הלב פועם, שנייה
לפני שהוא מאבד
את ההכרה, כן,
דיי מגניב, אבל
לא מגניב כמו
לדחוף את היד
שלך לתחת של
מישהו, לתלוש את
התריסריון שלו,
ולהראות לו את
זה, שנייה לפני
שהוא צורח עד
אובדן ההכרה
אני, מראה יוזמה
בכיוון הרפואה |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.