אנחנו נפגשים בת"א. זה לא ממש קריטי איפה.
נגיד שבעזריאלי. אני מגיעה הרבה לפני הזמן - התרגשות. חולפת
כמעט במקרה ליד המקום שקבענו ומופתעת לראות אותך כבר שם. כנראה
שגם אתה קצת התרגשת. דקות ארוכות אנחנו בוחנים אחד את השני.
בעיניי אתה נראה יפה כתמיד - אותו הבנאדם שאהבתי בערך מאז
שהתחלתי לאהוב בנים, לפני כמעט 5 שנים.
אני מושיטה לך את היד ואתה מושך אותי לחיבוק. כבר נרגעתי. "לאן
הולכים?" אתה שואל ואני מציעה ארוחת בוקר. כבר יומיים לא אכלתי
מרוב התרגשות. אנחנו מתיישבים ביוטבתה, ומזמינים - כמה אירוני
- ארוחת בוקר זוגית. חשבתי שנשתוק, אבל לך יש הרבה מה לספר.
ניו יורק היא ה-"עיר" בשבילך.  
אחרי הארוחה, אני מסתכלת בשעון. כבר 10 בבוקר. הזמן עובר לי
יותר מדי מהר. "מה תכננת לעכשיו?" אתה שואל ואני שולפת שני
כרטיסים ללונה פארק, שקניתי כבר בערך באותו היום שהודעת לי
שאתה מגיע לארץ. אתה צוחק, אנחנו יוצאים החוצה ומחפשים אוטובוס
ללונה פארק.
שני אוטובוסים מאוחר יותר, אנחנו כבר שם, בכניסה, נכנסים,
מתלהבים מהמתקנים כמו שני ילדים בני 5. ואתה מחייך - וזה שווה
לי הכול.
אנחנו עולים על כל המתקנים. פעמיים. עוצרים ב-4 לאכול ארוחת
צהריים ומדברים ומדברים. כל כך הרבה להשלים.
השעון שלי ממשיך לטוס בקצב מהיר. כבר 5, וב7 וחצי יש לך רכבת
חזרה לצפון. "לאן נלך?" עכשיו אני זו ששואלת, אבל אתה אפילו לא
צריך לתת לי תשובה.
אוטובוס אחד ואנחנו בטיילת ת"א. חולצים נעליים ויורדים לחוף,
מחפשים סלע גדול - כמו אז לפני 3 שנים, שבאת לבקר אותי.
ההזדמנות הראשונה והאחרונה שלנו להיות ביחד.
ולראשונה מזה יום שלם של ביחד, אנחנו שותקים. לא צריך מילים.
השמש ממש על סף שקיעה. אתה מסתכל עלי, מסיט את השיער שלי ובלי
מילים נותן לי נשיקה ארוכה. יושבים מחובקים עוד חצי שעה ואז
נוסעים בחזרה לעזריאלי, נקודת ההתחלה.
אתה מרים את התיק שלך על הגב, נותן לי עוד חיבוק ועוד נשיקה
ומתרחק. אני יודעת שזו הפעם האחרונה שנתראה.
רק אחרי שראיתי את הרכבת שלך נוסעת, התחילו לרדת הדמעות. דמעות
עצב? לא, יותר דמעות הבנה.
אני חוזרת אליו, האהוב היציב שלי. אתה חוזר אליה. לניו יורק.