השעה 8:30. השעון שלי מצלצל. בהתחלה הוא מצלצל חלש ואח"כ נהיה
חזק יותר ויותר, כי מהצילצולים החלשים אני בחיים לא אתעורר.
אני שולחת יד, מחפשת את השעון בבלאגן ליד המיטה, ומפסיקה את
הצילצולים האלה שדופקים לי במוח כמו שני פטישים.
השעה 8:35. אני עדיין שומעת את ההורים שלי מדברים מחוץ לחדר
שלי, מתכוננים לצאת. אני מחכה עוד 5 דקות בערך, שיצאו כבר
לעבודה, שאני לא אצטרך לראות אותם על הבוקר.
אני קמה מטושטשת, פותחת את הדלת.
מכה של אור מסנוורת אותי ואני לא רואה כלום למשך כמעט דקה, אני
הולכת למטבח ומכינה לי קפה. אני שולפת סיגריה ויושבת לקרוא
עיתון.
שוב יריות בגילה, שוב הפגזות פה ושם, הרוגים ופצועים ומשפחות
שכולות... מה חדש?
השעה 8:50. עוד 10 דקות מתחיל לי השיעור הראשון...
אני חוזרת לחדר, אני מכינה לי בגדים ללבוש ובנתיים מצחצחת
שיניים.
אני חוזרת לחדר. השעה כבר חמישה לתשע. עוד 5 דקות מתחיל השיעור
שלי... אני מסתכלת על החדר שלי, הכל הפוך ומבולגן וטוב לי כך.
לפעמים אני מצטערת על אימא שלי שכל כך שונאת את החדר שלי כך
ומתעקשת כל פעם מחדש שאני אסדר רק כדי לבלגן יום אח"כ...
אני מסתכלת על המיטה שלי, היא חמימה ונעימה, ולפני שאני מבינה
אני שוכבת בה מכוסה ונרדמת.

אני קמה בצהרים המאוחרים מחיבוק שנותן לי חתול קטן ונעים.
אני יוצאת מהחדר אחרי חצי שעה ארוכה של כירבול עם הכרית שלי.
אין לי שעון מעורר שרוצה שאני אספיק להגיע לשיעור ראשון.
שום מכה של שמש לא מסנוורת אותי, יש חושך מפנק בחוץ... שום
הורים לא נמצאים כדי למתוח ביקורת על למה לא סידרתי את החדר
ולמה לא למדתי למבחן שיש לי בעוד יומיים.
אין לי עיתון שמבשר לי שכדאי שאני אשאר בבית ולא אזוז כי
יכולים לירות  לפוצץ  להתקיף אותי.
אין לי בי"ס ושיעורים ראשונים להגיע אליהם.
אין לי אימא שכואב לה הלב מהחדר המבולגן והמלוכלך שלי. אין אף
אחד.

אני לבד.

אני קמה בשעה 12 מטלפון שמעיר אותי.
-"איפה את? למה לא באת לשיעור תנ"ך?? למדנו דברים ממש חשובים,
חבל שהפסדת..."
-"אההה... כן... בטעות נירדמתי... אני אצלם ממך את הסיכום."
-"כן, כמו כל פעם..."
-"זה לא היה בכוונה... פשוט נירדמתי..."
-"את לא צריכה לתרץ את זה לי, מצידי אל תעשי גם את הבגרויות
בסוף השנה... זה עניין שלך."
-"כן... עניין שלי, נכון. תקשיבי אני אדבר איתך יותר מאוחר...
טוב?"
-"טוב, ביי..."
-"ביי."

אני מסתובבת לצד השני.

מה היא מבינה על המשחק הזה??