טנדר שידע ימים יפים מאלו נוסע על כביש העפר לפו-וונג. אני
יושבת ליד הנהג, על המושב לידי דחוסה בחורה צעירה לבושה
במכנסיים ארוכים, מראה נדיר בלאוס.

המראה הבלתי שגרתי שלה גורם לי להתרכז בה ולנסות לפענח את
תמונת עולמה במקום ההוא. גבותיה מצויירות בעפרון שחור גבוה מעל
עפעפיה, שפתיה מרוחות בליפסטיק. אני מביטה בה ובשפת הגוף
הבוטחת שלה. היא מוציאה מתיקה שבר של מראה, ומביטה  בבבואתה
המשתקפת בה. אחר-כך היא  מוציאה מהתיק מסרק וסורקת את שיערה
השחור, כל הזמן היא מרוכזת לחלוטין בעצמה, מה שמאפשר לי לבחון
אותה ללא השפעה על התנהגותה.

בידיה הצהבהבות צרור צרור של פירות פרחי-הלוטוס שניקנו שניה
לפני שעלינו על הטנדר. היא נוגסת בפירות בתאוותנות, מפשיטה
בשיניה הלבנות את הקליפה הירוקה מן הגרעין, ויורקת את הפסולת
דרך החלון. הפירות האלו תמיד הזכירו לי מעין גרסה ירוקה של
ראשים לטוש של מקלחת. ואז אני קובעת על סמך ההתנהגות שלה
שתופעת הפריחה המצויה לא פסחה גם על לאוס.

בידי אחוזה שקית פלסטיק עם קרח כתוש- שאריות האייס-קופי שקניתי
בסוכה לצד הדרך. אני והבחור שבא איתי, מארק, עשינו חשבון
שלעבור את הנהר בסירה ולקנות קפה, ואז לחזור שוב בסירה לעיר
יוצא יותר זול מאשר לקנות קפה בגבולות העיר. אף אחד מסביב לא
מדבר אנגלית, יש רק איש אחד באטפו העיר שמדבר צרפתית לא רע,
ואנגלית הוא לומד. מארק הפתיע אותי בשיחה שוטפת שהוא ניהל עימו
בצרפתית, ונזכר לספר לי שפעם הוא חי בפאריס. למרות שאף אחד
בעיר לא מדבר אנגלית כולם מדברים אלי ללא הפסקה בלאו. הנהג
מחליף הילוכים, וכששרוול חולצתו מתחכך בי אני מרגישה ברטיבות
לא נעימה של זיעה. הבחורה שלצידי מצביעה לי על הצעיף שלי, אני
מגישה לה אותו באי רצון והיא מוחה בן את פניה המיוזעות. מים
מטפטפים מגג המכונית, ויש בוץ על רצפתה. הכל נראה חבוט וישן.
האוטו מתחיל להאט  ללא התראה והנהג עושה סימנים של מי שנכנס
ללחץ, עוזר הנהג שתלוי מאחור על שילדת הטנדר קופץ על הדרך ורץ
עם בלוק עץ שמיועד לעצור את הגלגלים. בזריזות הוא משליך את
הבלוק לפנינו, האוטו עוצר כשהוא נתקע בו. כולנו יורדים מהאוטו,
אנחנו עוצרים לתיקונים משום שהגלגל התפרק.
כל 20 הנוסעים עוברים באדישות מן הרכב אל מתחת לעץ שלצד הדרך.
הנהג ועוזריו מוציאים תיבת כלים ומתחילים להלום במרץ על הפלדה
החמה.
השמש באמצע השמיים, הדרך אדומה מאבק אדום, אני כורעת לצד
הנוסעים בישיבה שאופיינית לאנשי האזור ומתרכזת בתלוליות קטנות
של בוץ שמפוזרות על פני האדמה כל כמה עשרות סנטימטרים, כדורים
כדורים של אדמה חומה ונראית מרוחה בריר, ארמונות בוץ בזעיר
אנפין שתולעי אדמה יוצרות כשהן חופרות את דרכן בעוברן מפה לשם.
אנחנו ממתינים שעה קלה וצופים בשתיקה באנשי הכפר הסמוך שמפדלים
לאיטם בדרך העפר. הקרח המומס בשקית שלי מספק לי התעסקות, תליתי
את השקית על ענף של העץ ואני שותה את המים שנמסו בכל כמה
דקות.

בתום התיקונים כולם נכנסים חזרה לאוטו וממשיכים בנסיעה, כל
מספר דקות אנחנו עוצרים והנהג פותח את מכסה המנוע, ובכל פעם יש
סיבה אחרת לדבר: פעם צריך להוסיף מים, בפעם אחרת אני מבחינה
שהג'ריקן שמונח לרגלי על רצפת הקבינה מחובר בצינור דק למכסה
המנוע, ובעצם זאת אספקת הדלק, שנעצרה מאיזו שהיא סיבה. אני
מתנדבת להחזיק את הג'ריקן מעל גובה המנוע, כדי שלפי חוק הכלים
השלובים יספק לנו דלק לנסיעה. הנהג פותח את תא הכפפות, ואנחנו
מניחים את הג'ריקן על הדלת של התא.

הנסיעה מתמשכת וחלפנו על פני פו-וונג מבלי משים, הכל נראה אותו
הדבר. שמש חזקה במרום השמיים, לחות רוויה באוויר, אנחנו חולפים
על פני בתים מקש וחוצים נהר על פני גשר מקורות עץ. הבחורה
שיושבת לצידי מסמנת לי עם הידיים שזמן לרדת. לפני שאנחנו
יורדים מן האוטו הנהג מסתובב אלי ואומר לי באנגלית: "You are
very beautiful", בתגובה אני מצחקקת במבוכה ואומרת לו-
"קופצ'י", שזה תודה בלאו, ויוצאת מן האוטו. מרק יורד מאחור
ומצטרף אלי ואנחנו צועדים בחברת הבחורה חזרה לכפר פו-וונג.

על אם הדרך עומדת סוכה שנראת כמו מסעדה מקומית, שם בחרנו לשבת
ולצפות בדרך הריקה. הרעב מציק לי והשאלה שמנקרת במוחי  היא:
האם יש משהו לאכול? לא, אין שום דבר לאכול. הבחורה שבמסעדה
מכינה לנו קפה, ואחר כך חוזרת לישון. בחורה אחרת יושבת על ערסל
קרוע שמתוח בין העצים. מידי פעם מגיע לאפנו גל של ריח נבלה.
כשאני מגיבה בכיסוי האף בצעיף שלי בני המקום מצחקקים. מתעורר
בי הדחף לגלות את מקור הריח הרע ואני הולכת לאורך קיר הקש של
המסעדה ומגלה מאחור שורה של פיסות עור בפלו מתייבשות להן בשמש
כשהן סדורות על מקל אופקי של במבו. עור הבפלו נלעס על ידי
גברים כשהם שותים לאו-לאו, ויסקי מקומי עשוי מאורז. חזרתי לשבת
במקומי, בוהה בדרך העפר שעליה עוברות כמה תרנגולות מפעם לפעם.
שום דבר לא קורה בפו-וונג, יש אנשים עצובים ומאוד מאוד עניים.
אני מרגישה שאני לא יכולה לשבת חסרת מעש במשך שעות, עד שאמצא
תחבורה חזרה לאטפו. ומרק ואני שואלים את עצמנו לגבי הבחורה
שבאה אתנו: מהי מטרת ביקורה? הרי אף אחד לא בא לקראתה או מדבר
אתה, לא נראה שיש לה מכרים או משפחה במקום, והיא רק יושבת שם
ובוהה  בדרך כמונו.

אחרי כמה זמן החלטה נופלת- לצעוד להיכן שהוא, לא חשוב לאן,
כולם עובדים בשדות ממילא, ורק הילדים הקטנים נשארו לשמור על
חיות הבית. מרק מצטרף אלי, ואנחנו הולכים לאורך הכביש, עד שהוא
ייגמר לנו. הליכה קלה בשמש הקופחת מביאה אותנו שוב אל הגשר,
ושוב אנחנו חוצים את הנהר. המים נמוכים מאוד ולא מאפשרים שיט.
אחרי כמה מאות מטרים הדרך מסתיימת בביצה טובענית. אני שונאת
עלוקות ולא רוצה ללכת בתוך המים, וגם לא יכולה ללכת בשדות
האורז שבצדדים.
מרק מתרצה, ואחרי כמה עשרות מטרים שאני נמרחת בבוץ, הוא אומר
שננסה לחזור ולפנות לשביל צדדי שהתפצל מן הדרך הראשית. השביל
מוביל לכוון הגבול הקמבודי, שנמצא כמה קילומטרים משם, מקום
פעילות של החמר-רוז', פלוגות הגרילה שפעילות עדיין בג'ונגלים.
הצעידה בשביל לצד מארק היא מהירה מאוד, ואני משרכת צעדי מפגרת
אחריו, לא מצליחה להבין בשום אופן על מה ולמה הוא ממהר כל כך.

קפיצות בהולות מעל שלוליות בוציות, הג'ונגל מתנשא גבוה מעלינו
משני צידי השביל, השמש ממש באמצע השמיים והחום בלתי נסבל.
מידי פעם אנחנו חולפים על פני סוכת קש- בית. קשה לומר שזה ממש
בית, נראה כאילו הם לא מתאמצים כאן לבנות להם מחסה נאות,
והבתים רעועים, כאילו לא הושקע בהם כל רצון או כוח. הקש
מתפורר, הכל עקום ורקוב, נראה שזמן רב לא טרחו להוסיף עוד קצת
קש לגגות. לפעמים הסוכות האלו צפופות עם גגות נמוכים, שממש
צריך לזחול בפנים, הכל פרקטי, אין שום סממן של קישוט או רצון
ליפות, הבתים ריקים- כולם עובדים בשדות.
אפילו אין ילדים שיצעקו "סבדי" (שלום בלאו) מתחת לבתים האלו,
הכל שקט ולא מזמין. מרק צועד מהר לפני, ואני מרגישה שאני ממש
רצה אחריו, ולא נהנית מן ההליכה הזו, אין לי אפילו זמן להוציא
את בקבוק המים שלי כדי לשתות.
אני עוצרת בהחלטיות מתחת לעץ כדי לשתות. מרק עוצר על פי בקשתי,
כאילו הוא עושה לי טובה, וזאת הזדמנות טובה לומר לו שאני הולכת
חזרה.
הבחור אפילו לא התחבב עלי, הוא גבר כבן שלושים מאנגליה, ציני
מידי לטעמי. אנחנו חולקים חדר, ורצה הגורל ושנינו הסתובבנו לנו
די הרבה ביחד, אבל כל הזמן תוך כדי התנהגות הפגנתית שאנחנו לא
תלויים אחד ברצונו של השני, פשוט שנינו נקלענו באותו זמן לאותו
מקום, והיות ושנינו זרים וגם עניים, חלקנו נסיעות וחדרים, ומן
הסתם גם חוויות משותפות, וחלקנו גם לא מעט עוינות אחד כלפי
אופיו העצמאי והבלתי מתפשר של השני.

מרק ממשיך ללכת בחיפזון ותוך שניה נעלם מן העין בעיקול הדרך.
אני סבה על עקבי בכוונה לחזור לשבת במסעדה שבה ישבנו קודם
ולצפות לתחבורה של חמש אחר הצהרים שתיקח אותי חזרה לאטפו. יש
אספה של איכרים בסוכה לצד הדרך, הם יושבים בכריעה בסוכה שמשמשת
לניהול שוטף של עניני החקלאות בכפר, שם יש לוחות שחורים ועליהם
כתובים דברים שונים בשפת לאו מסלסלת, אני מדמה שאלו חישובים
כלכליים של רווח והפסד בגידולי האורז. תשומת הלב שלי ועצירתי
בשביל גורמת להם לעצור מוויכוחם ולהקשיב לנוכחות שלי מעבר
לשיחים, שתיקתם וחדירתי לתחומם מאיימת עלי, הבחירה הטבעית היא
לחזור לשביל.

המקום הזה מעורר בי פחדים בלתי מובנים, כאילו משהו מאיים עומד
באוויר היום הבהיר הזה. הבדידות שלי הופכת אותי פגיעה. אני
מחשבת ומוצאת שיש באמתחתי פחות מליטר אחד של מים שהבאתי איתי,
ולכן הם ראויים לשתיה, הניסיון להשיג בקבוק מים במסעדה עלה
בתוהו- לכאן אף אחד לא מגיע לצרוך מים בבקבוקים, ולכפריים
שיטות משלהם לטהר מים לשתיה.
חוסר המים גם מדאיג אותי, ולכן אני מחליטה לשמור את הכוחות שלי
ולהזיע מה שפחות, במאמץ להעביר את השעות הקרובות בלי ללקות
בהתייבשות גופנית.

על פו-וונג שמעתי פה ושם, בעיקר מזוג טיילים שטיילו על אופנוע
והאיר להם מזלם ונלקחו לפסטיבל שנתי במקום. אני חיפשתי בני שבט
מסוים שראיתי רק בגלויות, ידעתי שבודאי אין פרטים רבים מן השבט
הזה, כי בגלויות תמיד היו מצולמות אותן שתי נשים, מקושטות
בחרוזים ופייפים תקועים להם בפיותיהן. מה שהפליא אותי תמיד
בגלויות האלו הם תנוכי אוזניהן של הנשים הללו, הם היו עצומים
ומתוחים לממדים לא הגיוניים, כשבתוכן נעוצות שתי דסקיות בצבע
שנהב. בירורים שלי העלו שאלו שיני פיל מנוסרות לדסקיות עבות.
כשישבנו במסעדה בבוקר עברה אישה עם תנוכי אוזניים מתדלדלים, מה
שסימן  על הוצאת השנהב מתוכן, ונטע בי ובמרק את התקווה ללכת
ולמצוא אותם בג'ונגל.

שביל העפר הצדדי מסתיים והדרך הראשית נגלית לפני. פלג גופי
העליון מכוסה צעיף, שהוא יריעת בד מקומית שמשמשת את האיכרים
לשימושים שונים, ולרוב פיסת הכותנה הזו קשורה סביב מותניהם
מחכה לשעת כושר להיות שימושית. צעקות רמות מחרידות אותי
וגורמות לי להסתובב בבהלה לאחור, במרחק של חמש עשרה מטרים
מאחורי מספר אנשים וילדים כורעים בסוכה לצד הדרך, איש אחד
מבוגר למראה, לבוש בחולצה צבאית וכובע מסמן לי עם היד להתקרב
אליהם.  המחשבה הראשונה שעוברת במוחי היא: למה לא?, במילא אין
פה מה לעשות.

כשאני מתחילה לצעוד לעברם האיש ממלט אנחת רווחה מפיו, משהו
שנשמע לי כמו: טוב שהצלחתי. התקדמות מעט מהוססת של כמה עשרות
המטרים מביאה אותי להיות עדה להתרחשות לא נעימה שקורית אל מול
עיני, מה שנראה כמו בעיצומה של מריבה משפחתית סוערת עם התלהמות
יצרים חריפה. נערה צעירה צועקת ובוכה, היא מרימה סכין גדולה
ומאיימת עם הסכין על האיש שסימן לי להתקרב. הוא לא נראה מוטרד
מזה בכלל, ומבטל אותה במנוד ראש, כשכל הסצינה הזו מסתיימת אני
כבר עומדת לידם.

הם כולם מביטים בי בסקרנות- המבוגרים והילדים- חוץ מהבחורה עם
הסכין, היא נשכבת על ספסל במבו צורחת ובוכה, כשהיא מתכסה בבד.
המצב הזה לא מאפשר לי הרבה ברירה אלה להתכופף לקרקע ולהתיישב
בקריעה לצד הסוכה. האיש בחולצה הצבאית לא מפסיק לדבר בלאו, הוא
נראה לי שתוי לחלוטין, פלג גופו התחתון מכוסה בפיסת בד כותנה
זהה לצעיף שלי, שנראית כמו חצאית מיני מלוכלכת שלא מצליחה
לכסות את עליבות שוקיו הדקיקים.
הוא מתרומם ומסמן לי לבוא בעקבותיו, בצייתנות אני הולכת אחריו
ונעצרת מהססת, בוחנת אם המצב הזה לא מסוכן מידי עבורי.
אנחנו צועדים עוד כמה צעדים, והוא נכנס לשביל צר בין עצי
בננות, הוא מצביע על העצים, ואני לא מתאפקת ואומרת בלאו:
"בננות", ואחר כך מוסיפה: "מתוק". נראה שהוא מבין את דברי, כי
הוא לא מפסיק לדבר לרגע, הוא מצביע אל עבר הסוכה שהוא גר בה,
ומראה סימנים כאילו הוא מאוד רוצה שאני אשב על המשטח הצר שמשמש
להם מרפסת.

אשתו מופיעה, אישה מבוגרת עם עיניים טובות, היא מחזיקה את יד
ימין שלה קרוב לליבה, יש לה אצבע אחת פגועה, היא לא יכולה
להזיז את האצבע הפגועה, הצצה חטופה לחיקה מגלה לי אצבע שחורה
לחלוטין, מכוסה בקשקשי עור ובוץ וכנראה במצב שנראה כמו נמק
במצב מתקדם.

כולם משאירים את נעלי האצבע שלהם על האדמה ומטפסים למרפסת, אני
חולצת את סנדלי ומתיישבת שם, גג הקש הנמוך משפשף את ראשי,
והחלל בו הם ישנים מלא חורי ם גדולים שפעורים בקירות הקש, חשוך
ומלוכלך בפנים, אני מבחינה בשמיכה אחת, כילת יתושים, רשת דיג
תלויה ליד הפתח, כמה שקי אורז ריקים מתגלגלים על הרצפה. נראה
שאין להם בגדים אחרים זולת הבגדים שלגופם. מחוץ לסוכה יש
ג'ריקן גדול של מי שתייה, וכוס פח מחוברת אליו בחבל.

האיש השתוי מוציא תוך כדי נדנוד גופו בשכרות, מחצלת מקש ושם על
העץ שבמרפסת, אחר כך הוא מוציא שמיכה, ומרפד בה את המחצלת, הוא
מכין לי מצע ישיבה נוח. התגובה שלי למלל הבלתי נלאה שמתגלגל
מפיו היא: "בו לאו"- אני לא מדברת לאו, וזה לא מפריע לו.
מושיבים אותי אחר כבוד על המצע הרך.

המארח שלי מוציא מתוך אפלולית ביתו תיק פלסטיק שחור, עם ריץ רץ
חלוד. הוא פותח אותו ומראה לי כל פריט שיש לו בתוך התיק. יש לו
שם שקית קטנה עם שיני שום, מסרק אחד אדום ועקום, נייר אחד כתוב
בלאו שנראה כמו אישור רשמי למשהו, משנת 1977. ולי אין שום דבר
שאוכל להראות או לתת בתמורה.

מבין העצים יוצאים ילדים שנעמדים ומביטים בי. הזקנים מסמנים לי
על הבנים שהם חלק מן המשפחה. אחריהם מופיעים זוג גברים צעירים
להציץ בזרה. המארח שלי מתגאה בפלנג שיושב לו על המרפסת. הוא לא
הפסיק לרגע אחד את שטף דיבורו, ועתה הוא כל הזמן חוזר על ראשי
התיבות באנגלית: C.I.A- סי איי איי.
האנשים הצעירים צוחקים ובפיותיהם מתנוצצות שיניים לבנות במסגרת
של פנים שזופות. אני חוזרת על ראשי התיבות: סי איי איי, ועושה
פרצוף כאילו אני לא מבינה מה רוצים ממני.
עכשיו נראה זמן טוב להבהיר עמדות, לפני שהמצב יצא מכלל שליטה.
אמנם האזור סבל קשות במלחמת הינדו- צ'יינה, ואולי הלבנים
היחידים שבאו לאזור היו עם מטרות ריגול, אבל כל זה מאחור,
המלחמה נגמרה, ואני בכלל מישראל.

לוקח לי קצת זמן, אבל לבסוף הם חוזרים אחרי בדבקות: "ישראל
ישראל".
נדמה לי שהם שמעו את השם של המדינה שלי לפני כן. כדי לחזק את
דברי אני שולפת מכיס הבטן שלי את היקר לי מכל- הדרכון שלי,
ומגישה אותו להם.
הלב רועד לי כשאני רואה אותו עובר מיד ליד, זה הפריט היחיד
שבאמת אסור לי לאבד. אני אומרת להם את המילה -"פספורט", ונדמה
לי שהם מבינים את כוונתי. אז אני פותחת בדרכון את הדף עם הויזה
של לאוס - ומראה לכולם, ושוב הדרכון עובר מיד ליד. כל הזמן הזה
האיש בחולצה הצבאית לא מפסיק לומר- סי איי איי, אני מתחילה
לבהות ביאוש במארחים שלי תוך כדי מחשבות שהם פשוט מטורפים
לחלוטין.

הבת הבוכיה מגיעה, היא עדיין כועסת וצועקת וכולם אדישים כלפיה.
היא לבושה רק בחזיה, ומידי פעם מעלה ומהדקת את הסרונג מעל פלג
גופה העליון, בניסיון לכסות את החזייה, ואולי זה בשל נוכחותי
הזרה.
אביה מוציא שתי בננות שתקועות בין מקלות הבמבו של גג הסוכה ושם
אותן לפני על צלחת פח חבוטה. אחר כך הם מחפשים טוב ומוצאים
בתוך הבית שלושה קלחי תירס, הם מוסיפים אותם לצלחת ומגישים לי.
הבטן שלי מקרקרת מרעב, אבל לא נעים לי לאכול את האוכל היחיד
שיש להם, מצד שני לא הייתי רוצה לעלוב בהם ובהכנסת האורחים
שלהם. לכן ההחלטה לאכול שתי בננות קלה לי, כשאני מסיימת
ואומרת- "ספ", שזה טעים בלאו, הם מרוצים.

האישה יוצאת מן הבית וטורחת מתחת לרצפת הקש המוגבהת על
כלונסאות על הדלקת כמה בולי עץ למדורה. היא שמה סיר מפוייח על
האש ומבשלת משהו, האיש פונה אלי ואומר משהו שנשמע כמו- שעה
אחת- אני צריכה לחכות שעה אחת, כי מבשלים משהו עבורי.
משהו לא שקט בי, אני צופה אל עבר צומת הדרכים לבדוק אם מרק כבר
חזר, ולא רואה אותו.

עכשיו האבא מצווה על הילדים להביא סיגריות מהסוכה שלצד הדרך,
ושמים אותן לפני כדי שאעשן. הצצתי בסוכה שלהם וראיתי כל מה
שמוצע בה למכירה, והסיגריות האלו הן מתוך הקופסא היחידה שלהם,
שממנה נמכרות הסיגריות כבודדות. אני מנסה לסמן בפנטומימה שאיני
מעשנת, ולכן מובאות לפני כל הסוכריות שמוצעות על ידן למכירה,
גם לסוכריות סירבתי.

האבא לא מפסיק להציג לפני חפצים מגוחכים לחלוטין ולרצות את
תשומת לבי המוחלטת, נראה לי שלפי קריטריון אנושי שהוא- הוא
פשוט מאוד מבולבל, אם לא מטורף, ואני מאוד סבלנית כלפי כל אבן
שהוא מגיש לי לבחינה מדוקדקת או שם בצלחת הפח שלפני.

האישה עם העיניים הטובות עומדת כל הזמן בצד בשקט, אני פונה
אליה בדברים- בהצביעי על האצבע שלה אני אומרת- "בו די"- בלאו
משמעו לא טוב.
אז היא משתפת פעולה ומסמנת לי שכל הזרוע כואבת לה, וגם החזה.
זה גורם לי להרגיש מאוד רע, יש לה עיניים כל כך טובות ואני
יודעת שאין לה כלום, אין לה כסף או אמצעים לטפל בעצמה ולכן
בעוד זמן קצר היא עומדת למות מנמק באצבע, שהתחיל בודאי מחתך
טיפשי שעלול לקרות לי כמעשה שבשגרה.

נרדמה לי הרגל ולכן יישרתי אותה לפני, האיש בחולצה הצבאית נדרך
ונכנס שוב לבית, הפעם הוא יוצא עם שתי כריות חומות מבוץ, ומסמן
לי לשבת עליהן, אני עושה כרצונו, אבל אז צריכה לכופף את הצוואר
כי הגג נמוך מידי. התנוחה המגוחכת שאני נמצאת בה מזכירה לי
איור של לואיס קרול בספר "עליסה בארץ הפלאות" בו עליסה העצומה
יושבת מכופפת צוואר במאורת השפן.
כל הזמן הזה הוא לא מפסיק להגיד סי איי איי, ואני חושבת שאם
הוא עדיין סבור שאני מרגלת מטעם רשויות הביון האמריקאיות, למה
הוא טורח לארח אותי כל כך יפה בביתו.

הפעם הוא קם ומביא בעצמו מן הסוכה שלצד הדרך את הפדיון היומי
שלו. השטרות מקומטים הם של מאה קיפ, אני סופרת אתו בלאו אלף
ומאתיים קיפ, שזה אחד עשרה סנט. האיש לא מפסיק להגיד שאני כן
מדברת לאו. עוד פעם הוא נעלם בסוכה  ויוצא עם בקבוק ריק בידו.
הוא אומר לי כמה פעמים לחכות ולא ללכת עד שישוב מקניית הויסקי
המקומי הוא הלאו לאו. הדברים נאמרים כל כך בהתרגשות ובחזרות,
שאני מסכימה ואומרת או קיי, מה שמרגיע אותו והוא נעלם בעיקול
הדרך, מעבר לעצי הבננה.

התירס שבושל לכבודי מוכן, והוא מוגש לי- ההחלטה שלי היא שוב-
לאכול שני קלחים ולהותיר אחד. כשאני זוללת את הקלח השני אני
מבחינה באישה על הדרך, התבוננות מאומצת בדמות הקטנה מגלה לי
שהנה הסיבה למה הרחקתי עד לפו-וונג- זאת אחת מהנשים מן השבט
שחיפשתי.

בזינוק מהיר אני קופצת אל סנדלים שלי ורצה מן הסוכה בשביל שבין
עצי הבננה תוך כדי קריאות רמות, כשאני יוצאת לשביל הראשי היא
מרוחקת, ואני מסמנת לה לחזור לעברי.
אנחנו מתקרבות אחת אל מול השניה, היא מקושטת במחרוזות של
חרוזים צבעוניים זעירים. בלי לבזבז שניה היא אומרת לי בלאו-
"פן קיפ", משמעו אלף קיפ. אין לי שום מושג למה היא מתכוונת.
גבר נמוך ורזה שעומד לא רחוק מאתנו ועד למפגש ביננו מסמן לי
בידיים מצלמה.
היא רוצה אלף קיפ אם אני אצלם אותה. אני מראה בתנועות ידיים
שאין לי מצלמה, ואנחנו בוחנות במבט אחת את רעותה, ואני מרגישה
נבחנת על ידה באותה מידה כמו שאני בוחנת את מראה.
לאחר כמה דקות של התבוננות הדדית אני חשה שמיציתי את האירוע
אני שבה למרפסת מארחי הנדיבים.

בינתיים האיש עם החולצה הצבאית הספיק לחזור עם בקבוק הלאו לאו
שלו. הוא מציע לי לשתות ואני שוב נאלצת לסרב.
הבת הכעוסה יושבת עתה מתחת לקרשי הבית, היא עדיין בחזיתה
וסרונג פרום קצוות יושבת על אחת מנעלי האצבע שלה וקולה לה על
הפחמים קלח תירס.

השעה כבר ארבע אחר הצהרים, זמן ללכת.
לפני שאני הולכת אני רוצה לתת לאישה הטובה כסף כדי שתטפל באצבע
שלה, אבל מחליטה שלא כדאי, אני יודעת שהכסף ישמש לבעלה אמצעי
קל שיתן לו עוד זמן בריחה מהמציאות כשהוא ישתכר מעוד לאו לאו
שקנה בכספי.

הפרידה מהם היא די סתמית, אני נעמדת על רגלי ואומרת שלום יפה
לבעל ואישתו, הם מחייכים אלי, הליכה קצרה בין הבננות מחזירה
אותי חזרה לדרך הראשית, שם עומדת אחת הנשים שבאה איתי בטנדר של
הבוקר. האישה מסמנת לי עם האצבעות שהטנדר עוזב בארבע ולא בשעה
חמש. פיסת המידע הזו מלחיצה אותי וגורמת לי לפתוח בריצה בהולה
לכוון פו וונג.

בדיוק כשאני חוצה את הגשר אני מבחינה ב"פריחה" מנסיעת הבוקר,
היא רוכבת על אופניים לכוון שלי וברגע שהיא רואה אותי היא
יורדת מן האופניים, ומסמנת לי שאני אשב וארכיב אותה חזרה מהר
מהר.
עכשיו אני בטוחה שאני מפספסת את ההסעה שלי, אפילו הפריחה
האדישה באה לחפש אותי! ואז המחזה הופך לשיא הסוריאליזם של היום
הזה: הנערה רכובה מאחורי, ואני בשיא המהירות שרגלי יכולות לפדל
נושאת אותנו בדרך העפר לפו וונג. מרחוק אני מבחינה במרק צועד
על השביל, אני קוראת לו, והוא מגיע אלינו.
ההתרגשות נמוגה ברגע שאנחנו מגיעים למסעדה הריקה מאוכל, לא
טנדר ולא כלום, כולם כאחת לובשים ארשת שעמום וחוזרים לשבת
במקומותיהם כאילו מעולם לא קמו מהם.

בעודנו יושבים וממתינים מרק מספיק לספר לי את חוויות יומו מרגע
שעזבתי: אחרי שהלכתי הוא הספיק לצעוד עוד כמה דקות בשביל
כשלפתע הופיעו מולו שני אנשים עם מכונות ירייה. הם שאלו אותו
לאן הוא הולך, שאני חייבת לציין שזו אכן שאלה מאוד מבלבלת
במצבים כגון אלו, כי השאלה הזו באה כמעט תמיד במקום המילה
-"שלום"- כשפוגשים מישהו, ומרק רצה לחמוד לצון באותו רגע וענה
להם בשפתם: "קמפוצ'יה"- שזה קמבודיה בשפת קמר.
האנשים עם מכונות הירייה מאוד כעסו על התשובה והתחילו לצרוח
ולעשות תנועות עצבניות עם הידיים שהחזיקו את הנשק, התגובה של
מרק היתה לנוס על חייו, והוא הסתובב ורץ הכי מהר שהוא יכול,
הרחק מהגבול. הם רצו אחריו בדבקות שניים שלושה קילומטרים, מה
שגרם לו לפחד כל כך שהוא רץ כל עוד נפשו בו.

כשהוא סיים לספר לי את הסיפור אמרתי לו שאני חושבת שהוא ממש בר
מזל שהוא עדיין בין החיים, ולא שוכב בתעלה כגווייה פשוטת בגדים
ושדודת כסף. ואז חשבתי לעצמי שאני הפגנתי אחריות אישית כשממש
יכולתי להריח שאסור להסתמך עליו במקומות כאלו ועזבתי אותו
לנפשו, שהרי זה חוסר אחריות ממדרגה ראשונה לנסות להתלוצץ עם
אנשים שמחזיקים נשק באזור כל כך רגיש.
זה קרה לי פעם בקמבודיה שבחור בשם דיוויד ענה לדרישת כופר כסף
בלחיצת יד, כאשר דורש הכופר החזיק מכונת ירייה ואני הייתי
בטווח אש קצר ממנו. ניצלתי פעם אחת, וחשבתי שלמדתי לקח לכל
חיי.
המחשבות האלו הפכו למימוש האימתני של תחושת הפחד שהיתה לי
כשעזבתי בסבך את מרק, ולא רציתי שהן תמשכנה לקלקל את הרושם
שנשאר לי מהמקום.

הבחורה מתרוממת ומסמנת לנו לבוא בעקבותיה. נדמה כאילו היא באה
לפו וונג כדי לשבת בחוסר מעש במסעדה ריקה ולבהות נכחה. אבל
שאלות דוגמת "על מה הטעם ולמה?" לעולם לא יפתרו במקומות הללו
בהם אני לא מבינה את השפה ואורח החיים בו כה שונה משלי.
שלושתנו צעדנו כקילומטר על דרך העפר חזרה בכוון אטפו- עוד אי
הבנה: למה לצעוד אם הטנדר מגיע מאחורינו, אבל שוב, אי אפשר
לשאול, ואנחנו רק מבצעים.

הערב  ירד, אנשים עניים מאוד בלי ברק בעיניים התהלכו פה ושם,
ילדים קטנים ומלוכלכים נכרו על דרכנו. במקום הזה שיעור תמותת
תינוקות הוא הגבוה בעולם- רבע מהילדים לא מגיעים לגיל חמש.
אני מרגישה דחף לנסוע משם, אנחנו מחכים על אם הדרך, בערך בשעה
חמש היעודה מגיע טוק טוק. אנחנו מטפסים עליו, ולי יש את הכבוד
לשבת על הכנף הפתוחה ליד הנהג.

נוסעים, אור של שקיעה מעל ההרים, בתי קש באמצע שדות אורז
שבוהקים בירוק בהיר, ההרים משתקפים בשדות מוצפי המים ונראה
כאילו מגע של קסם ורגעים ספורים של חמלה נישאים באור הרך של
בין הערביים מעל העוני והייאוש של האיכרים הללו.
ציפורי שלדג עפות בין העצים, הכל נראה יפה באור של הערב.
אנחנו חולפים על פני מסעדת דרכים, ושני אנשים יוצאים ממנה
ורצים אחרינו כדי להשיגנו, אני אומרת לנהג בלאו לעצור, "יוט",
והוא עוצר, האנשים מתקרבים ואני מזהה את הנהג של הטנדר מן
הבוקר, ועוד בחור אתו.
שניהם פרצופים מוכרים, והם רוצים ללחוץ את ידי לשלום, כמנהג
אנשי המערב, שאני נמנית עליהם.
אנחנו לוחצים בחום ידיים, והטוק טוק ממשיך בדרכו, לוקח אותי
מפו וונג לתמיד, לשם אני יודעת שלא אחזור יותר.