"הוא מסתכל?"
"לא יודעת!"
"נו... תבדקי! את חושבת שהוא יודע?"
"לא."
"אולי הגזמתי."
היי, אני נטלי בלו. היום, בפעם הראשונה בחיי,שלחתי לבן מכתב.
לא מכתב סתם. מכתב כזה שנועד ל... טוב, נו, הוא פשוט נראה
לי...נחמד.

"הוא מסתכל עליי!"
"את חושבת שהוא יודע?"
לא יודעת, את?"
"אממ, אולי, אבל לא עשית את זה בשביל שהוא לא ידע, נכון?"
"נכון...נראה לי. אני בעד להתעלם, נלמד כאילו לא עשינו כלום.
להתנהג כרגיל!"
"פתק, בלי שם. רק שני משפטים מקופלים קטן-קטן.
פתק, זרוק עם ספר תנ"ך. אולי הוא יחשוב שזאת בדיחה. אולי הוא
יבין שזו אני. רגשות של פחד ושל תקווה ממלאים אותי. אני רוצה
שהוא יזום, אבל היום, בחברה מערבית, לשלוח פתק זה רק המעט
שאפשר לעשות.
השאלה היא מה?

"אוקי, אז אני אלך לתת לה את הדפים ואסתכל עליו בדרך"
"טוב, אני אלך כבר הבייתה..."
"סבבה, אני אספר לך מה קרה..."
צעדתי בדרך לכיתה, חוששת... אבל גם מצפה.
פתחתי את הדלת, הבאתי את הדפים למורה, אבל לא הסתכלתי עלייה
לשניה, חיפשתי אותו.
עיני סרקו את הכיתה מחפשות אותו, מטרה להתמקד עליה.
מצאתי!

"נו..."
"אז אני נכנסת, חיפשתי אותו, התמהמתי שם, כל מיני...אבל הוא לא
הסתכל!"
"מ..."
"אני חושבת על משהו מחר, להגביר הילוך"
"ל..."
"לא יודעת..."
"נו... תחשבי, את החכמה כאן..."
"יש לי! אייסיקיו!- צריך להשיג את האייסיקיו שלו"
"אני אבדוק לך...מצאתי!"
"תשלחי לי תמספר?"
התחברתי למחשב. העלתי את המספר שלו. הוא באוואי.
חיכיתי קצת. שלחתי.
"ערן? אתה כאן?"

תשובה לא התקבלה עד לכתיבת שורות אלו.