New Stage - Go To Main Page

נירית הודס
/
קסם ואובדן

בחור צעיר שפגשתי בגסט האוס שלי בקוצ'ין שבקרלה, השאיר אצלי
עלון של מקום בשם סרה SERA)) .
הוא סיפר על מנזר בודהיסטי בו חיים אלפי נזירים טיבטים גולים
בהתיישבויות טיבטית בקרנטקה שבדרום הודו.
האלון בן כמה הדפים אשר הודפס בדיו שחורה נקרא: "ברוכים הבאים
לסרה" ונשמר בין כלי במשך יותר מחודשיים, חודשיים בהם חייתי עם
שבט התודה.
כשעזבתי את השבט חיפשתי מקום שהייה שלא יהיה כל כך הודו.
סרה נשמע לי כמקום המושלם לבלות בו כמה ימים.

   בדרך לשם קרו כמה אירועים מצערים  ששופפו את מצב רוחי.
כשירדתי מן גבעות ניגריליס לעיר מייסור מצאתי ש"ייבאתי" איתי
כינים מהשבט שחייתי אתו, ועכשיו הכינים שכנו על ראשי.
בלילה לפני הנסיעה לסרה טיפלתי בכינים עם תרופה חזקה שקניתי
בבית המרקחת. ריח הנוזל בבקבוק היה כל כך רעלי שחששתי שכל
שערותיי יישרו בבוקר למחרת.
קמתי  בבוקר וחפפתי את הראש, לבשתי את כובע המצחייה שלי על
שיער רטוב ועליתי על האוטובוס שלקח אותי ליעדי.

את הארנק שלי מיקמתי בכיס הקדמי של מכנסי כדי למנוע את גנבתו.
הפעילות הזו עוררה את גנבתו- לידי ישב הודי עני שישן כל הדרך
בהישענו עלי. ביקשתי את התערבות הכרטיסן, רציתי שיעיר אותו
ויבקש ממנו לשבת ישר היות והוא דחק את ישבני מחוץ לספסל שקיפץ
בדרך החתחתים.
זאת הייתה הפעם הראשונה שלא ישבו נשים לצדי ב 'מושב הנשים'.

ההודי הצליח להגיע לארנק בעודי קוראת בעלון "ברוכים הבאים
לסרה" את הפרק: "מה זה בודהיזם".
ההסבר שם פירט מאוד בקצרה כמה מהעיקרים של הדת; "העולם מלא
בסבל, מרוצות ושלוות נפש הם הדברים הנעלים. כל הסבל בעולם נובע
מאנוכיות, וכל האושר בעולם בא מהתייחסותנו לאנשים אחרים
בעדינות, כנות וחמלה".
גונב הארנק שלי כנראה שלא היה בודהיסט.
הצלחתי לעצור אותו בדרך היציאה מתחנת האוטובוס.
למרות שהייתי אני הקורבן, לא היה לי האומץ לחפש בכליו אחר
הארנק שלי, אולי הייתי אני הבודהיסטית. החלטתי לנסות לשכוח
מהמקרה, האובדן היה של כ עשרה דולרים בערך של מטבע מקומי, סכום
שמהווה יותר מיום מחיה עבורי. מעבר לכסף נגנב הארנק עצמו,
הארנק הנפאלי שלי שבו אחסנתי מפתח למנעול שנועל את תיק הגב
שלי. למנעול היה לי מפתח רזרבי מחוזק בתיק היד שלי.

   משהו ברצף המאורעות המקדימים האלו הצביע על כך שהדברים לא
מתנהלים כשורה.
רוח רעה נכנסה כמו ציפור שחורה שחדרה דרך חלון פתוח לחדר בו
נערכת מסיבת נישואים. היא מתעופפת ולא מוצאת את דרכה החוצה,
כולם צופים בה חרדים כשהיא נחבטת בזגוגית החלון.
ידעתי שלא רחוק היום בו אצטרך לחזור לחיי כפי שחייתי אותם
בארצות המערביות.
חשתי שעבר זמן רב מעז עזבתי, זמן רב מידי, ועתה אני כל כך שונה
שהדרך חזרה הופכת ארוכה מאוד ואיטית.
אחרי מה שקרה בסרה אני לא בטוחה שהחזרה למקום ששם היו החיים
שלי זה הדבר שישקיט את החיה הפצועה שנוהמת בי.

   ירדתי מהאוטובוס לפי סימן של האיש הטיבטי היחיד שישב
באוטובוס. חלקתי עם הטיבטי אוטו ריקשה, הוא ירד בדרך ואני
המשכתי לאחד הגסט-האוסים ליד המנזר הגדול  סרה ג'ה.
כשהאוטו ריקשה נכנס לחצר הגסט האוס, במרום המדרגות עמד נזיר
בגלימה אדומה.
שאלתיו אם יש להם חדר עבורי והוא הנהן לחיוב.
הורדתי את התיקים ושילמתי לנהג.
הנזיר הוביל אותי לקומה השנייה כשהוא נושא עבורי את תיק הגב,
הלכתי אחריו עם תיק היום רכוב על גבי.
אחרי שנכנסנו לחדר שיועד עבורי הרגשתי צורך עז לשתף מישהו
בתקרית של גניבת הארנק שלי. סיפרתי לנזיר על הגנבה והוא עשה
פרצוף רציני תוך כדי שהתיישב על המיטה בחדר.
הוא החווה בידו תנועה של: "גם את שבי על המיטה". סירבתי.
הרעיון לשבת על מיטה עם נזיר בגלימה אדומה בעיצומו של היום
נראה לי לא במקומו, מאיים. היה לו קול צרוד ומבטא מוזר
באנגלית.
לפני שהוא יצא מהחדר הוא מצא לנכון להזהיר אותי לסגור את כל
החלונות כשאני לא בחדר: "באים לכאן הודים ממקומות אחרים"
הוסיף.

כשהוא עזב אותי לנפשי הייתי כל כך נסערת שחיפשתי מה לעשות עם
האנרגיה העודפת שלי.
השירותים והמקלחת נראו עלובים ומטונפים. הצנרת נזלה במקום
החיבור של צינור הניאגרה לאסלה כמו נהר של מים. על הרצפה ליד
האסלה הבחנתי בבקבוק נשכח של נוזל לניקוי אסלות; פעם ניקו שם!
שפכתי לאלתר את כל תכולתו לתוך האסלה. כפפות הגומי שהיו לי
בתיק נלבשו על כפות ידי בדיוק של מנתח מוח וקרצפתי את הטינופת
וסימני העובש באמצעות סיבים של אגוז קוקוס שהשבט נתן לי.
הכיור נוקה מכתמים  שחורים אבל הברז לא נפתח ונסגר כראוי, רק
השיבר מתחת לכיור יכל להזרים מים דרך ברז הכיור.
עשיתי ניסיון לתקן את הזרימה של המים הניגרים על הרצפה מצינור
הניאגרה, התוצאה  הייתה פרץ חזק של מים מכוון אחר.
הגומייה שאטמה את חיבור הצינורות הייתה בלויה ללא תקנה.
כשניקיון המקלחת הסתיים רוגע לא שכן בגופי ופניתי לכיבוד ריצפת
הלינולאום. הסתפקתי רק בטאטוא קפדני. מטאטא נמצא נשען על קיר
המסדרון במרפסת שבחוץ  ואפילו היה שם יאה מאולתר מקופסת פח.
נמלים אדומות גדולות שהתרוצצו על רצפת החדר טאטאו אחר טכס
למרפסת. הטאטוא התבצע גם מתחת למיטה וגילה לי אוצרות בלומים של
דיירים קודמים.
מבט חטוף על מצעי המיטה חשף מצעים שלא הוחלפו מזה יובלות,
המצעים היו שחרחרים משימוש יתר. יש לי בתיק כיס בד בו אוכל
להיכנס כמו בשרוול, אבל העדפתי להיות יסודית באותו יום. רציתי
לחוש נוחות במקום הזה ולא להיות כלואה בלילה במעטפת הסדין שלי.
זה הזכיר לי את סין, בשיחון שלי בסין היה משפט כתוב בסינית:
"האם תוכל להחליף את המצעים?"
לא ידעתי איך זה נשמע בטיבטית, אבל הלכתי לנסות את מזלי.
ירדתי למסעדה שלמטה ושאלתי במתק שפתיים את אחד הנזירים שמצאתי
שם מאחורי הדלפק,  אם יוכלו לתת לי מצעים נקיים.
הבקשה עוררה מהומה קטנה בסדרי המקום, לבסוף נשלח לקומה השניה
טיבטי שאינו לבוש בגלימה אדומה ואני אחריו.
הוא פתח את אחד החדרים וחיפש בערמה של דברים שעמדו בפינת החדר
אחר מצעים נקיים, אני נעצרתי בפתח ממתינה.

משמאלי ישב מחוץ לחדרו הבחור הבריטי וקרא בספר. איך אני יודעת
על קיומו של 'הבחור הבריטי' הזה? פשוט מאוד, כשנרשמתי בספר
הקבלה הצצתי בשורה שנכתבה מעל השורה שיועדה לי כדי לראות מי
הדיירים האחרים במקום, וראיתי שם של בחור בריטי שהגיע ביום
לפני.
הוא נתן לי השראה לרשום "3 לילות" במשבצת של משך השהיה, הוא
רשם במשבצת משך השהייה שלו " 5 לילות ".
בזמן שניקיתי את החדר שלי הבחנתי ממרום הקומה השניה בבואו
לגסט-האוס.
אמרתי לעצמי: "הנה הבחור הבריטי מהרשומות".
לא היה בו שום דבר מיוחד, נראה בן ארבעים ומשהו- מרוכז בעצמו.

   כשראיתי אותו יושב משמאלי על המרפסת שבכניסה לחדרו עם ספר
ביד, מצאתי עצמי עומדת רק כמה מטרים ממנו; היות והיינו שני
המערביים היחידים באזור, חשתי שאנחנו מאותו שבט. ולכן כשהוא
הרים את ראשו להביט בי עומדת שם שאלתי אותו מחייכת: "מה
שלומך?"
מאותו רגע כמעט שלא נפרדנו כליל במשך עשרת הימים שבאו לאחר
מכן, חוץ מלהתעורר בבוקר באותה מיטה וללכת לישון באותה מיטה,
עשינו כמעט הכל יחדיו.
מצאנו צורך לשחק ב"בית", והפכנו לזוג, גברת ומר "מערביים"
סועדים את ארוחותיהם יחד על השולחן במרפסת מחוץ לחדרי.
הוא החזיר חיוך ואמר: "טוב תודה, ומה נשמע אצלך?"

בתשובה פצחתי במונולוג כשכל הזמן הייתי מודעת במחשבותיי שליוו
את פרץ המילים שלי, לחיסרון העצום שהרושם הראשוני שלי משאיר
אצל רוב האנשים.
השתדלתי שהמונולוג יהפוך לדיאלוג, אבל היה לי כל כך הרבה מה
לומר, הוא היה האדם המערבי הראשון שדברתי אתו מזה חודש וחצי.
חייתי עם שבט התודה בריחוק מתרבות מערבית והשתוקקתי לספר כבר
למישהו מערבי את כל הקורות אותי.
דיברתי ודיברתי על התודה, סיפרתי את סיפור חיי עם השבט. עשיתי
את זה בדרך המהממת שבה אני תוקפת אנשים ונותנת להם לחוות את
שפעת האנרגיה המתפוצצת ממני בלי הפסקות, כשאני בעצם רק מפחידה
אותם. לא יכולתי לשלוט בזה.
סיפרתי לו גם על הארנק הגנוב.
הוא אמר שמעולם לא קרה לו דבר רע במסעותיו, והוסיף: "אולי משום
שאני כל כך גבוה".
התפניתי להביט בו והבחנתי שהוא גבוה, ממש ענק.

   בשעה שש בערב היה "ויכוח" בחצר המקדש של סרה ג'ה.
הנזירים מתווכחים בכל יום חוץ מביום שלישי, יום המנוחה.
ויכוח הוא טכס סוער ומלא מהומה קדושה, זהו לימוד של המדע
והלוגיקה הבודהיסטית. על ידי ויכוח של הכתבים הבודהיסטיים,
הנזירים מנתחים ללא הפסקה את המשמעות של הפילוסופיה
הבודהיסטית.
הם משננים הרבה כתבים כדי להיות מסוגלים להתווכח ברמות שונות.

מאות נזירים זרמו לחצר המקדש, כולם אחזו מתחת לבית שחיים כרית
ספוג כחולה או שטיח טיבטי קטן.
כל החצר הוצפה מאות גלימות אדומות מתנועעות. אלו שעומדים
שואלים שאלות את אלו שיושבים.
מחיאת כף רמה מעבירה את השאלה מן השואל לנשאל. לפעמים צעקה של
"או שה" נפלטת לאוויר, משמעה: בושה.
קורס של ויכוח נמשך בין חמש עשרה ל עשרים וחמש שנות לימוד.
האוויר כל כך טעון בעניין שהנזירים לא עוזבים את החצר עד השעות
המאוחרות של הלילה, ולפעמים כשהיינו חוזרים לחצר המקדש בשעה
אחת עשרה בלילה עדיין היינו מוצאים שתים שלוש קבוצות של נזירים
מרותקים למהלך ויכוח שסער וריתק את הנוכחים כך שהם לא יעזבו עד
שמישהו ינצח בויכוח.

   התמקמתי במקום מושבי  על מדרגות המקדש, משם יכולתי לצפות
על מאות הגלימות האדומות, על מחיאות כפיים רמות בהתלהבות של
ריכוז דתי.
איאן ישב לידי ושנינו חזינו בשקיעה אדומה שצבעה את השמיים
מעלינו ואחר כך הקרינה על הנזירים ועל גלימותיהם האדומות.
הוא חשב שיוכל ללכוד את האור ההוא בעדשת מצלמתו בפעם אחרת,
ועתה רק נועד לחוות את הדיון בהתרחשותו.
אבל הקסם לא חזר על עצמו ושקיעות יפות  היו אמנם בסרה, השקיעה
הורודה ההיא מעולם לא הקסימה שוב, השקיעה של היום הראשון בו
נפגשנו. איאן לא יכל לצלם את מה שרצה ללכוד באותו יום בעדשת
מצלמתו משום שזכר השקיעה ההיא היה כלוא בזיכרונו.

הבריטי הזה, איאן; בן האל, זה הפירוש של שמו, סיפר לי שהוא עזב
עבודה של שבע עשרה שנות הצלחה במשרדי אמריקן-אקספרס לטובת עתיד
לא ידוע.
עתה הוא מקווה להיות צלם ולמכור את התמונות שיצלם בסרה.
כל הזמן הוא עסק בהכנות; אולי יצלם ביום אחר כשהנזירים יתרגלו
לנוכחותו, ואולי יבדוק אם התמונות טובות מספיק ואחר כך ינסה
למוכרן, אולי הוא בכלל לא יהפוך לצלם וינסה להיות שרברב.
אמרתי לו שלפי דעתי לא צריך לעשות הכנות רבות כל כך אלא פשוט
לעשות את הדברים, להכריז לאלתר על עשייה של הדבר האמיתי.
הוא התנגד לדברי והגן על עצמו. אחר כך הודה שייתכן ומה שאני
אומרת לו זאת מתנה עבורו, שאני מלמדת אותו משהו על עצמו והוא
צריך להקשיב.

היה זה הדיון הפרטי שלנו בחצר של סרה ג'ה על המדרגות, שני
אנשים באמצע החיים שמחפשים משמעות חדשה לדברים שהיו מובנים
מאליהם וצורך לעשות מעתה והלאה רק את דברים שהם אוהבים.

   דיברתי ודיברתי באנגלית, התענגתי על חזרת כושר הדיבור שלי,
זו לא הייתה האנגלית הפשוטה בה תקשרתי עם אשי התודה אלא מלוא
ההבעה המילולית בה הורגלתי כל חיי, דיברתי עם מישהו מעולמי
שלי.
הלכנו יחד לאכול ארוחת ערב. הכל זרם, צעדנו בחושך בדרך כפרית
מונחים על ידי הפנס של איאן.
לצדנו בכביש צעדו קבוצות קטנות של נזירים. כ 5000 נזירים חיו
סביבי, בני כל הגילים, מגיל חמש עד מורים במנזר בגיל זקנה. הם
חיו חיי פרישות פעילים, מחמש בבוקר ועד חצות הליל הם נעו
ברחובות הצרים כמו עדת נמלים אדומות, מבית הספר לפוג'ה, משם
לויכוח, לשינון הלילה וחוזר חלילה.

   בסרה לא משנה לאיזו מסעדה תלך, של איזה גסט-האוס, תמיד
תמצא שם תבשילי אטריות עם כרוב כמנת ירקות.
אם מאסת באטריות אתה יכול להזמין מומו; כיסוני בצק ממולאים
בכרוב ומטוגנים בשמן עמוק. מגוון האוכל מאוד מוגבל, מאוד
שמנוני, מאוד מלוכלך. שולחנות דביקים, מטבחים שחורים וחולדות
ענק מתרוצצות בין הפתחים.

   כשחזרנו מארוחת הערב ישבנו לשוחח במרפסת, זמזום שינון
הנזירים רחש מסביבנו.
מאוחר יותר הכנסנו את כסאות הפלסטיק אל תוך החדר שלי כדי שיהיה
לנו מספיק אור לראות את תמונות התודה שהצגתי לו.
בסביבות חצות נפרדנו סחוטים מהאינטראקציה האינטנסיבית בנינו.
רציתי לצקת את כל הבידוד התרבותי שהייתי שרויה בו אל תוך מערכת
היחסים המתהווה הזו, אל תוך האיש הזה שמתעניין בי באיפוק
ובנימוס בריטי. באותו ערב סיימנו את פרק התודה בחיי, הוא
הושלם.
בבוקר נפגשנו על המרפסת, מחפשים אחד אחר השני.
התחיל עבורנו יום משותף נוסף. שוטטות בין בניני המנזר מלווה
בשיחות נפש, מלווה בניתוח הדדי, כמו שני קופים שנפגשים ביער
ומתחילים לפלות כינים אחד מפרוותו של האחר כך אני ואיאן התחלנו
לנקות את כל קרציות הפרווה שהציקו לנו.

   גבר ואישה זרים נפגשים במנזר, על מה הם ישוחחו? על סקס.
כמובן שעל סקס.
במעין התרסה לכל הפרישות הנזירית שמקיפה אותנו.
איאן העיר את תשומת לבי למבטי הנזירים עלי, ואני הספקתי לשכוח
שאני אישה בחברה גברית  מתנזרת. צריך להתלבש כראוי, להיות
מכוסה כולי; מכף רגל ועד ראש, הודפת מבטים חמדניים.

התהלכתי לצד איאן, ענק רחמן עם לב גדול. אנשים פונים אליו
ומדברים והוא מקשיב, הוא מפתח קשרים סבלניים עם נערים צעירים
שעזבו את ביתם בטיבט והלכו בקור מקפיא במשך חודשים כדי להגיע
לכאן.
הם עזבו מאחוריהם בית ומשפחה, ומאז לא ראו את הוריהם, הם לגמרי
לבד בנכר נתמכים על ידי המנזר.

למחרת בשעה שש אנו ישובים על מדרגות מקדש סרה ג'ה וצופים בעוד
ויכוח. איאן מוכן עם המצלמה בידו וממתין לשקיעה שלא תבוא
בורוד. דיבוק אוחז בנו ואנו משוחחים על סקס, לפעמים קולנו
מתגבר על קול הנזירים שמתווכחים בחצר מתחתינו.
אנחנו מדברים על צורך אנושי בסיסי, צורך ששנינו בחרנו בצורה
רציונאלית לדחות את סיפוקו לעת עתה, כשאנו מוקפים בנזירים
מצאנו צורך להזכיר לעצמנו שאנו היינו מסוגלים לאהבה פיזית ויום
אחד נחזור לספק את הצורך הזה. לנו יש עתיד כיצורים מיניים.

   בכניסה למקדש יושב לו אדם הודי ללא אצבעות ידיים, ללא
אצבעות רגליים ברגל אחת ועיוור. הנזירים מדברים אליו ועוזרים
לו.
איאן מודאג, הוא רוצה לדעת אם האיש הזה באמת גר שם בכניסה
למקדש.
בשעה עשר בלילה הלכנו לראות אם הוא עדיין שם. כשהתקרבנו הבחנו
בערמה מכוסה, כן הוא ישן שם מכוסה בפלסטיקים עם קופסת הפח
שמיועדת לאוכל שנתרם לו.
עמדנו דוממים מול הערמה האנושית הזו. החיים בהודו.

התפתחה שיחה על טעם החיים ביחס לאיכותם. הכל נראה אחרת בסביבה
הבודהיסטית הרחמנית הזו.
דיברתי על המותרות בלחשוב שאם אתה לא מאושר אתה לא חי, על
רעיון האושר כפי שהוא נתפס אצלנו. אמרתי לאיאן שבחברה שלנו
האיש הזה היה כבר ממזמן מתאבד.
איאן בירר ומצא שעד לפני כמה זמן הייתה להודי העיוור אישה. היא
נפטרה ומאז הנזירים מונים עבורו את כספי הנדבות שלו ועוזרים לו
לרכוש דברים שהוא זקוק להם.

התהלכנו לנו בין הנזירים המשננים את שיעור הערב, לפעמים הם
ישובים על גדר אבן בחושך כמעט מוחלט ורוכנים על שינון כתביהם.
איך הם מצליחים לקרוא את הכתוב בחושך?!
בסרה יש הרבה מאוד הפסקות חשמל, לפעמים ימים שלמים עוברים בלי
אפשרות להפעיל מאוורר בחום הצהרים המעיק.
תאורת הרחובות מתבססת על תא סולרי, כך שאפילו כשאין חשמל
הנזירים מתקבצים תחת פנסי הרחוב כדי לשנן.
יש כאלו שהכל כבר שמור בראשם והם לא זקוקים לאור כדי ללכת הלוך
ושוב ולהתפלל. הם הולכים על הגגות שנשקפים מחלוני, יש קולות
חזקים ויש חלשים, יש קולות ערבים ויש קולות עורב.

   גבר ואישה נפגשים במנזר, הם מתוודים על הכל, על כל חייהם.
על כל החולשות שלהם, על כל הנטיות להתמכרות, על כל הדברים
הרעים שעשו, על כל מה שחשבו שהיה רע ועכשיו הם רוצים לשפר. גבר
ואישה מספרים אחד לשני בפרטים את סיפור חייהם, את מי אהבו, איך
נפגעו.
הם שואלים אחד את השני שאלות מאוד אישיות ועונים בכנות מוחלטת.
עונים כך משום שרק כאן הם יכולים להיות עצמם ללא התניות.
זאת הזדמנות בלתי חוזרת להציג את עצמם כמו שהם, מנותקים
מהסביבה שמגדירה אותם כבעלי ישות חברתית, ואז הם מנסים להישפט
על ידי האחר, האם האחר יקבל אותם כמו שהם, "נטו"?!
גבר ואישה נפגשים במנזר ומשילים את גופם מעליהם- הם ישויות
רוחניות שמחפשות אהבה ואישור מהאחר.
הגבר רואה באישה את אהובתו משכבר, היא מאוד דומה לה, ממש כפילה
שלה.
האישה רואה בגבר יציבות ואמון במין השני, אמון שאיבדה מזמן.
הם מתחילים להתמכר אחד לנוכחות השני, חושבים אחד על השני גם
בלילה במיטה לבד.
היחסים בניהם נטענים באנרגיה חזקה.
גבר ואישה במנזר בודהיסטי מגדירים את עצמם מחדש.
הם זהירים, זה חומר דליק והם לימודי ניסיון, הם לא רוצים
להיפגע, רק לקחת את הטוב שבפגישה.
גבר ואישה. הוא בן 45, היא בת 37, שניהם פנויים לאהבה.
שניהם הבטיחו לעצמם לאהוב את האדם הנכון הבא, אהבה בטוחה. הוא
בריטי והיא ישראלית. הוא לא נישא מעולם היא הייתה  נשואה
בעברה.
הוא לא מחייך הרבה, מאוד רציני, היא קשוחה; חודשים רבים בדרכים
עושים את שלהם, היא לעצמה, עושה עצמה כאילו היא לא זקוקה לאף
אחד, עצמאית לחלוטין, חזקה.
הוא מכבד את הריחוק שלה, הם מאוד מכבדים אחד את השני, מנומסים
כל הזמן.
המנזר הוא אודיסאה בודהיסטית, עננה אדומה שמרחפת לה על אנרגיות
רוחניות.

   בשעה חמש בבוקר קול של גונג מכה חזק, זמן לקום לפוז'ה
(PUJA) .
פוז'ה זה טכס תפילה דתי, פירוש המילה בסנקריט הוא תפילה.
לנזירים יש פוז'ה פעמים רבות ביום.
הפוז'ה כולל תמיד תה, ולפעמים גם ארוחה.
איאן דפק על דלתי בחמש בבוקר, קפצתי מהמיטה לפתוח את הדלת
ואמרתי לו: "חמש דקות".
מטושטשת השתנתי בשירותים, גיששתי אחרי הבגדים שלי והתלבשתי
בחופזה.
תוך חמש דקות הייתי בחוץ, כמו לעבודה, רק כאן לא דרושה חליפה
ואיפור.
העבודה שלי זה לראות איך אנשים אחרים חיים את חייהם. יצאתי
ונפגשנו במסדרון.
"כמה זמן לקח לי?"
"חמש דקות"

יצאנו לאוויר הבוקר הקריר, הזריחה עוד לא הפציעה.
בהגיענו למקדש סרה ז'ה, מרחק 3 דקות הליכה מהגסט-האוס, עלינו
ישירות בגרם המדרגות לקומה השניה שמשקיפה על היכל ההתכנסות.
הנזירים כבר היו ישובים שורות שורות והטכס התחיל. קולות חזקים
של חצוצרות ומצלתיים, במרווחים בין השורות עוברים נזירים
הנושאים דליים מלאים בפיתות צהובות, ואחריהם נזירים נושאי
קומקומי ענק עם תה טיבטי, תה מלוח ושמנוני מחמאה.
השלב הבא בטכס הוא חלוקה של עשרה רופי (כעשרים וחמש סנט
אמריקאי) לכל נזיר, הקצבתו היומית.

ישבתי שם ובהיתי בנזירים, הם היו ישנוניים בדיוק כמוני, ואני
צפתי במחשבות.
איאן ישב על כסא פלסטיק כמה מטרים ממני, רכון קדימה ומביט אל
תוך היכל ההתכנסות כמוני, מרחף במחשבותיו שלו.
על השולחן מאחורינו נזיר זקן הציב עבורנו האורחים, שתי כוסות
של תה טיבטי ושתי פיתות צהובות.
לא הצלחתי להערות לתוכי כמות נדיבה של תה מלוח ושמנוני בשעה שש
בבוקר. אחרי חלוקת הכסף בהיכל למטה עברו וחילקו מתוך דליים
פירות מנגו שהיה בשיא עונתו.
לאחר מכן חולקו שקיות של חבילות ביסקוויטים. התפילה נמשכה כל
הזמן, לפעמים קול רם של מצלתיים תופים וחצוצרות ארוכות קנה בקע
מחדר אחורי סמוי מעינינו.
לקראת סיום הנזירים הישובים העבירו מאחד לשני מברשת גדולה
וסמרטוט רטוב, וכל אחד ניקה בתורו את הרצפה שלפניו.

   בסיום הפוז'ה הנזירים זרמו החוצה כמו נחיל דבורים עצבני
ושקט בצורה מאיימת, במורד המדרגות בין היוצאים התרוצצו קבוצת
ילדים הודים מקבצי נדבות, שהביאו שקים גדולים לאיסוף הכבודה.
כשככל הנזירים בגלימותיהם האדומות נעלמו מהמדרגות, ניגשתי
לילדים שנשארו ברחבה הריקה כדי לתת להם את מחצית הפיתה שנשארה
מוחבאת אצלי מהפוג'ה וגיליתי בשק הגדול ערבוב של חבילות
ביסקוויטים עם פיתות נגוסות ושאר הדברים שהיו באמתחת הנזירים
באותו בוקר. אני לא הייתי היחידה שלא יכלה לסיים לאכול את הלחם
היבש.

כשלתי בחזרה לחדרי כדי לנוח כמה שעות, והתעוררתי משינה חזקה
קרוב לשעת הצהרים.
החום החל להכות ולהתיש. רציתי למצוא את מפעל השטיחים שהנזירים
טענו שנמצא במבנה הסמוך, אבל המקום  נראה לי נטוש.
איאן ואנוכי הסתובבנו ושאלנו עד שמצאנו את הפתח בצד השני של
המבנה, במקום סמוי מן העין.

   מפעל השטיחים הוא אולם צר בנוי לבנים כהות. בתוך החלל הזה,
ללא אור מלאכותי או מאווררים ישובות על שקי יוטה מרופדים כעשר
נשים וטווות שטיחים. השטיחים מתוחים על נולים אנכיים גדולים
שמעוגנים לרצפת הבטון.
קרוב לפתח הכניסה יושב טיבטי שגוזם את השטיח האחרון שנטווה.
הגזימה הזו נותנת לשטיח מראה תלת ממדי. הוא ישוב על הרצפה עם
מספריים גדולות שנראות ככלי שאינו יכול לבצע את החיתוך העדין
של קשרי השטיח הצפופים.
איאן הסתובב באולם וחיפש נושאים לצילום, הוא חזר אלי ואמר
שהאור לא מתאים והוא ידחה את הצילומים לבוקר יום המחרת. כרגיל
עם ההכנות הבלתי פוסקות שלו בלי לגשת לדבר האמיתי.
פעמים רבות הרגע חומק לבלי שוב והסיטואציה לא תחזור מחר עם
האור המושלם.
אני לעומת זאת לא הסתובבתי בכל חלל המקום, כשעברתי מחצית מן
האולם הבחנתי באישה אחת ישובה בעבודתה מול שטיח בגוונים רגועים
של פסטל. שם נעצרתי. משהו מנע ממני ללכת הלאה.
סרתי לצד החדר ונעמדתי ליד הקיר במרחק של כמטר ממנה, אחר כך
התיישבתי על שק שבפינה וצפיתי שותקת בעבודתה.
התרכזתי בתהליך התוויה וניסיתי לעקוב אחרי העשייה כאילו אני
היא שצריכה לבצע אריגת שטיח טיבטי. היא קשרה קשרי צמר, החליפה
צבעים בהתאם לדוגמא הצבעונית שהייתה מנוילנת וצמודה לנול
מעליה, חתכה את הקשרים, הוציאה את מוט הברזל בכל שורה שהסתיימה
ודפקה אותה לשורה שמתחתיה, אחר כך טיפלה במעבר של חוטי הערב
וחיזוק קצוות השטיח כך שלא יפרמו.
הייתי מוקסמת ומרותקת בדממה חרדה.

בחלק האחורי של החדר ישבו בחורות הודיות, כארבע בנות שטוו
שטיחים.
המולתן הסיחה מפעם לפעם את דעתי מהעבודה של הטיבטית. ההודיות
שונות לחלוטין מהנשים הטיבטיות, הן מדברות  בקולי קולות
וצחקוקים רמים נישאים בחלל האולם מכיוון מושבן.
הבחנתי גם שמהירות עבודתן גדולה יותר. הנשים הטיבטיות יושבות
בבידוד לעצמן, כולן מזמזמות תפילת מנטרה שחוזרת על עצמה.
בצד יושבת אישה זקנה ומגלגלת את הצמר לכדורי גדולים, מכינה את
הצמר לכדורים שיטוו לשטיחים.
אלו כדורים צבעוניים של צמר שמקורו מניו זילנד, בסרה השטיחים
הנטווים לא נעשים יותר בדרך המסורתית של שימוש בצמר יאק,
היאקים נשארו בטיבט תחת השלטון הסיני, כמו כל דבר אחר בטיבט.

ישובה צופיה באישה הטיבטית שממלמלת לעצמה תפילה, ניסיתי לחזור
על המנטרה שלה בלי למשוך תשומת לב. לאחר זמן מה היא הביטה בי
וסימנה לי בידה להתקרב ולנסות לקשור קשרים של צמר.
התרוממתי בהתלהבות מחמאת מתשומת הלב הפתאומית וכרעתי ליד הנול
שלה. היא לקחה חוט צמר והראתה לי באיטיות את הדרך בה קושרים
קשר. זה לא נראה קשה מידי והביצוע שלי לא רע, התחלתי לקשור
קשרים, אחד אחרי השני בריכוז מוחלט.
הרגליים שלי היו מקופלות תחת ישבני והתחילו להירדם לי, אבל  לא
רציתי לשנות תנוחה או להראות סימני אי נוחות שמא היא תתייאש
ממני ותחשוב שאני לא רצינית.
התפללתי בלב שאיאן לא יופיע ויפר את הקסם הנשי הזה ששרה
בנינו.
החוט נקרע, לא הייתה לי עדיין תחושה עד כמה למשוך כדי לחזק את
הקשר בלי לקרוע את החוט.
הזעתי כל כך ממאמץ שהזיעה טיפטפה במורד האף ונפלה על שק היוטה.
החדר הזה הפך עבורי למרחץ זיעה ולא היו לי כוונות לגרום לאישה
הטיבטית אי נוחות. היא נראתה לי אישה מאוד נוחה, נדף ממנה ריח
נעים של ארץ- כמו חלב חמוץ מעורבב באדמה.

איאן הגיע, הוא הביט במעשי ואמרתי לו בהתפעלות שהיוזמה הייתה
שלה, היא הזמינה אותי לנסות ועתה אין לי כל כוונה לעזוב.
קשה לי מפני שחוטי הערב פוצעים את האצבע המורה שלי עד זוב דם,
העור התקלף לי במקום שאני תוחבת את האצבע כדי למשוך את חוטי
הערב שמתוחים היטב על הנול. הטיבטית מראה לי את האצבע שלה,
ובאותו מקום יש יבלת בצורת גבשושית של עור קשה, כמה היא נפצעה
ודיממה עד שהיא פיתחה שם עור של פיל?!
היא עוברת עם אצבעה על העור הקרוע שלי ולא אכפת לי, אני ממשיכה
לטוות.
יש בי חשש שיימאס לה, שהיא לא תרצה לבזבז עלי מזמנה. נראה שזה
בכלל לא כך, היא מורה מעולה, כל כך סבלנית. הייתי אסירת תודה
על כל דקה שהיא משקיעה בי, לא היה  לי כל מושג למה היא עושה
זאת, ולא היה אכפת לי מהי הסיבה אם יש כזאת, כל מה שרציתי
לעשות זה ללמוד איך לעשות שטיחים והיא לימדה אותי ללא מילים,
בתנועות רכות, בסבלנות אין קץ.

החוט נקרע מספר פעמים והקשרים לא נראו לי מושלמים בהשוואה
לשלה.
בכל פעם שהחוט נקרע היא התפנתה לקשור אותו עבורי מחדש.
כשסיימתי מספר קשרים הוא בדקה אותם מקרוב וסימנה לי עם האצבע
סימן מעודד שהכל בסדר וביצעתי נכונה.
איאן מתקרב אלינו שוב, אמרתי לו שחששי הוא שעשיתי דפקט לשטיח.

הוא הרגיע אותי שהכל יסתדר.
כשסיימנו לקשור שורה אחת היא פתחה את הקשרים עם סכין, שלפה את
מוט הברזל מן הנול ודפקה עם פטיש מיוחד את השורה הזו לשאר
השורות הצפופות שמתחתיה. אחרי החיתוך של קצוות החוטים שנקרעו
לי ונקשרו מחדש דעתי הייתה נוחה יותר, הקשרים שלי נראו כמו כל
האחרים, שום נזק לא נגרם.
בשורה הבאה היא גררה את השק שליד הקיר קרוב אליה, והציבה אותו
בצמוד לשלה.
ניסיתי להתיישב אבל לא יכולתי לשבת בנוחות כשאני לבושה בסרונג
שנקשר סביב מותני והגיע עד קרסולי.
השעה כבר חמש וחצי אחר הצהרים, זמן סיום העבודה במפעל, זמן
לעובדים ללכת הביתה.
מהמפעל הלכנו לויכוח שנערך בחצר המקדש.

   כשהתיישבנו במקומנו הקבוע על המדרגות איאן סיפר לי על שבט
של אוספי דבש היכן שהוא. הסיפור התקשר לי לשבט התודה שחלק
מהתזונה שלהם התבסס על דבש שאספו מן העצים ביער. זיכרון הטעם
המחוספס של חלות הדבש שאכלתי אתם עלה בפי.
שאלתי אותו אם הוא יודע איך הם רודים את הדבש. חלות הדבש תמיד
נראו לי כל כך גבוהות על צמרות העצים.
הוא ענה שבני השבט  צריכים לטפס על העצים הגבוהים כדי להגיע
לחלות הדבש. לעיתים מישהו נופל מן העץ ונהרג.
"את יודעת מה הם אומרים עליו? למה הוא נפל? מפני שהגיע זמנו
ליפול מן העץ".

   בערב הכנתי ארוחת ערב מירקות ששמרתי בתיק היום והגיעו
איתי ממייסור ולחם בחמאה.
ישבנו מחוץ לחדרי מסובים ליד השולחן.
איאן מספר לי על אהבותיו, הוא מתוודה שלא היה עם אישה שמונה
עשרה חודשים.
"את האישה הראשונה שראיתי עירומה מזה שמונה עשרה חודשים"
הסמקתי. הרגשתי מספיק קרובה אליו כדי להראות לו תמונה אומנותית
שצילמתי באישון לילה מחוץ לבית שלי. בתמונה אני חבוקה עם פסל
גדול שיצרתי. התמונה אינה צנועה וחושפת את גופי.
תיקנתי אותו: "לא ראית אותי עירומה, ראית רק תמונה"
בלבי קיוויתי שלא יבגוד באמון שרחשתי לו. הוא לא.

שיחת הערב מציבה חוזה ללא כתובים האומר שלא יקרה בנינו דבר,
מפני שאין לנו עתיד כזוג.
הידיעה הזו משחררת אותי מהלחץ של להיות זהירה אתו, לנתח את
התפתחות היחסים בננו, להתכונן לדחייתו האפשרית.
ביני לביני אני מחליטה שהוא בין כך לא מושך ושהוא זקן עבורי,
אבל אט אט הוא נגלה אלי.
מגבר מאוד סגור ומנומס הוא הופך למעניין יותר ויותר.
הוא אומר לי בתחילת הערב שהיה יכול לחיות עם אישה כמוני והוא
רק מקווה שהוא היה מצליח לעמוד בקצב היצירתי שלי ושהייתי נותנת
לו השראה לדברים טובים.

דבריו החמיאו לי, במיוחד מפני שחשבתי באופן בלתי תלוי אותו
הדבר לגביו. לקח לי עוד מספר שעות לגייס את האומץ לומר לו
שהייתי שמחה לחיות עם גבר כמוהו, שמודע לעצמו ולמעשיו, יציב
ומעניין שאפשר לעשות אתו כל כך הרבה דברים. זה היה יותר מידי
טוב מכדי להיות אמיתי.

הוא סיפר לי שאהבתו הגדולה באמת היא ללכת לצפות במופעי מחול.
בשביל הגברים שחיו איתי זה היה עינוי להתלוות אלי למופעי מחול
ובהדרגה ויתרתי על חברתם, לפעמים ויתרתי על מופעי המחול עצמם.

לא טרחתי לספר את זה לאיאן, הוא נשמע מושלם מידי עבורי מכדי
להחמיא לו עד שהכל היה הופך דביק יתר על המידה, ומה הטעם כשהוא
שם ואני כאן ונפגשנו רק לזמן שאול?! אין טעם לשחק ב"נדמה לי"
וחייבים לדבוק במציאות החיים כמו שני אנשים בוגרים ולימודיי
ניסיון.

הידיעה ששנינו נתנו סיכום של 'מיטב המאורעות בחיינו' נמצאה
במרחק במחשבתנו ולא פגמה בהנאה העילאית שחווינו כתוצאה
מההיפתחות ההדרגתית אחד לשני. הוצפתי בתחושת שייכות חדשה,
תחושת גילוי- גלוי עצמי ביחס לישות שלו וגילוי שלו כפי שהוא
מגיב אלי.

   איאן מנתח עבורי את הפגישה הראשונה והרושם הראשוני שהשארתי
עליו.
הניתוח שלו פותח עבורי צוהר שמסביר את מקור תגובת הדחייה
הממוצעת שאני מקבלת מאנשים ממוצעים. הוא אומר שאני ממהרת
להפגין את כל כשרונותיי בלי מתן אפשרות לעכל או לחשוף אותי אט
אט, מה שגורם אצל האחר לתחושה של הצפה ודחייה.
ומוסיף שאלמלא הוא היה מנוסה במפגשים עם אנשים כמוני, היות
ואהובתו שדומה לי נהגה ליצור את אותה בעיה חברתית בזמן שהוא חי
איתה, גם הוא היה נדחה וחושב שזה לא אפשרי שכל הסיפורים שאני
מספרת אמיתיים וכל הדברים שאני טוענת שעשיתי לא 'מצוצים
מהאצבע'.
בנוסף הוא הציע לי ליצור חלל בחיי כך שיהיה מקום לעוד מישהו,
משום שאני עצמאית מידי ותופסת את כל החלל בחיי בעצמי, אני לא
מאפשרת לאף אחד להשתתף בחיי ולתת לי מעצמו.

"איך יוצרים חלל?"
"מסיימים לקרוא ספר ולא מתחילים לקרוא ספר חדש. לא פותחים
טלוויזיה כדי שיהיו קולות רקע בבית כאילו יש אנשים אחרים אתנו.
עושים כלום, הרבה פעמים פשוט עושים כלום. כשנוצר חלל דברים
חדשים קורים לנו בחיינו.
אמרת שיש לך מעט מאוד חברים; כשייצרתי חלל בחיי חיי החברה שלי
הפכו פעילים מאוד. כך תרכשי לך חברים חדשים"
שלל העצות שלו נשמעו לי כאבחנות מדויקות כל כך של מצבי הקיומי
שטרחתי לכתוב אותן ביומן המסע שלי לבל יחמקו מזיכרוני.

איזו הקלה למצוא אדם כזה, כמעט שנואשתי מהמחשבה שיש גברים
שמודעים למעשיהם בכזו רמה של שימת לב לפרטים, שמודעים
לחולשותיהם. איאן התוודה בפני על חולשותיו, הוא סיפר על
התמכרות קשה בעברו לסמים, לאלכוהול, לעבודה, לצריכה של
פורנוגרפיה.
תוך  פירוט השלבים בהם ההתמכרויות האלו התפתחו והגיעו לשיא,
ואמר: "כל התשובות נמצאות בילדות שלנו ואנחנו צריכים לחפש שם
את כל הסיבות".

מצאתי את הגישות הפרודיאניות האלו קצת פשטניות למורכבות חיי
שלי, אבל היה ידוע לי שהוא בוגר לימודי פסיכולוגיה ורבים
מסיפוריו נסבו על התקופה בה עבד בבית חולים לחולי נפש.
לכן  לא התעמתי אתו בנושא, במיוחד כשאני לא יודעת להציג
פתרונות כוללניים שיספקו אפשרויות לחיפוש תשובות שיסבירו
דפוסים פסיכולוגיים שחוזרים בחיינו.
כשסיפרתי לו על מערכות היחסים עם גברים בחיי, הוא התחיל לשאול
אותי על הקשר עם אבי, עם אחי, זה לא היה קל משום ששניהם אנשים
מתים.
כמו אצל מטפל פסיכולוגי נותחתי על שולחן הניתוחים שלו ונתתי לו
לעשות את זה כי לא הייתה שום תחרותיות או איום בהתעניינות שלו,
הוא לא התנשא או שפט, הוא היה חבר.

   משך השהיה שלי בדרכים עשרה חודשים, והוא  עשרה שבועות.
הגעגועים שלנו לפינוקים של נוחות זהים. הוא שאל מה יהיה הדבר
הראשון שאני אעשה כשאחזור הביתה. הודיתי בפניו בדבר שלא הייתי
מספרת גם לטובה שבחברותי.
"למה את הכי מתגעגעת?" היא ממשיך להקשות,
"לחיבוק, לחיבוק ממישהו שאוהב אותי"
השיחה  מעוררת אותי לחשוב מי המועמד שנשאר שם ויכול לספק חיבוק
כזה; כן, זה ציון, החבר שלי, החבר שלי בעשרים השנים האחרונות,
הוא יבוא ויחבק אותי כמו שאני צריכה.

   איאן מחפש את עצמו כמו כולנו במזרח.
אני לא משלה את עצמי- החיפוש העצמי הפך מעין תנאי קבלה למועדון
המטיילים המבוגרים בהודו.
כל מי שנמצא כאן והוא מעל גיל שלושים, זה תמיד אומר שהוא מחפש
משמעות לדברים שאיבדו את טעמם בעולם המערבי.

   ההתעניינות שלו בנזירים מפיחה בי רוח חיים. שהיתי רבות
בארצות בודהיסטיות ונחשפתי  לאורח החיים הזה בעברי.
שוחחתי עם לא מעט נזירים בתקופות ששהיתי בלאוס, אבל המסה
האנושית הזו בסרה הרתיעה אותי כאישה. העדפתי לחוות את שיחות
הנזירים דרך עיניו שלו, לחוות את סרה דרך הראיה הראשונית של
איאן.
אם יצא לנו ללכת להיכן שהוא בנפרד, או לבלות זמן רחוק אחד
מהשני, כשנפגשנו לאחר מכן תמיד טרחנו וסיפרנו בפרטי פרטים מה
עשינו ואיך היה.

   האצבע הפצועה שלי הטרידה את שנת הלילה שלי, בחושך הסמיך
הרגשתי איך המפרק מלבין ומזדהם ככל שהזמן עובר. באמצע הלילה
התרוממתי ממיטתי וחיטאתי את הפצע עם אלכוהול.
בבוקר שמתי על האצבע פלסטר שקוף.

קמתי חולה, משהו שאכלתי ביום לפני, בודאי אטריות הטופקה עם
הכרוב המבושל ששמחתי כל כך לאכול ביום הקודם קלקלו את קיבתי.
גם איאן לא היה בריא לחלוטין, ואפילו אקה, הנזיר עם הקול הצרוד
הלך לרופא טיבטי שנתן לו תרופות לקלקול קיבה.
הייתי בחברה טובה, הטינופת משפיעה גם על החזקות שבקיבות.
השלשול והסחרחורות שתקפו אותי גרמו לי להחליט לבלות חלק ניכר
מן היום במיטה.
איאן מביט בי בבוקר בדאגה. אמרתי לו שלפעמים זה כך, אחת לכמה
זמן אני חולה. רוב הפעמים שאני חולה אין אף אחד שידע מזה או
יעזור לי, אני רגילה להסתדר במצבים האלו לבד.

לקראת שעת הצהרים התאוששתי קצת  והלכתי לבקר את הטיבטית במפעל
השטיחים.
בצעדי  פנימה גוזם השטיחים שבכניסה הודיע להן בקול רם על
בואי.
הטיבטית הייתה מאושרת לראות אותי ואחזה בשתי ידי כלואות בין
כפותיה החמות.
התיישבנו יחדיו לעבודת אריגת השטיח. עכשיו התקדמתי כך שהיא
נתנה לי מוט קצר משלי והקצתה עבורי חלק מהשטיח לעבוד עליו.
ארגתי שליש בצד שמאל והיא ארגה שני שליש בצד ימין.

אני שמאלית והרבה פעולות קשות לי בעולם שבו כל השמאליים הומרו
על ידי התרבות לימניים.
לא הבחנתי אף בשמאלי אחד במשך מסעותיי באסיה.
בשבט התודה סיפרו לי שיש ילד בכפר מרוחק שמתעקש להגיש את יד
שמאל במקום את ימין והוא מקבל על זה הרבה מכות.
פעולת חיתוך הקשרים ביד ימין כמעט בלתי אפשרית עבורי, היא אחזה
בסכין יחד איתי והראתה לי את זווית החיתוך, אבל יד ימין שלי לא
יכלה לדייק בזוית הזאת תוך כדי יצירת לחץ מספיק שיחתוך עם
הסכין.
לא נורא, היא חזרה על הפעולה איתי שוב ושוב.
אנחנו עובדות זמן מה בדממה, כל כולי מרוכזת באריגה, עכשיו אני
לומדת לדעת כמה קשרים צריך לבצע בהתאם לדוגמא ומתי צריך להחליף
צבעים.
למדתי לקשור את הקשר ההתחלתי בהתחלת כל צבע, הקשר שנותן לי
עצמאות.
עכשיו היא לא מלווה אותי יותר כך שהיא צריכה להפסיק את עבודתה
עם החלפת כל צבע אצלי.

אחר הצהרים אני חוזרת לשכב, בערב הזה אני מוותרת על הויכוח
בחצר סרה ג'ה ואיאן הולך לשם לבד.

  בלילה ההוא איאן ניסה לעזור לי על ידי העברת אנרגית הילינג
מכפות ידיו אל גופי.
לא הייתי מסוגלת לאכול באותו יום בגלל קלקול הקיבה והייתה לי
סחרחורת.
הוא ישב על המיטה שלי וכפות ידיו הושטו קדימה מעל גופי. תחושה
של רוגע השתלטה עלי, תחושה של רוגע שהפכה בלילה לאנרגיה של
בלבול.
חלמתי או הזיתי שהוא מלטף אותי, מלטף אותי בעדנה לאורך גופי,
ואחר כך על פני. ואז מבוכה ולחץ ליוו אותי במשך שעות הלילה,
התייסרתי במחשבות איך אספר לו את זה והרי אנחנו מספרים הכל אחד
לשני, אנחנו לגמרי גלויים, זה כל כך מביך.

   למחרת בבוקר נמנעתי ממנו, החלום התערבב במציאות היום וחשתי
שהוא הוא כבר יודע או שיזהה את העובר עלי כאילו שאני שקופה
בפניו.
ידעתי שהוא יודע בדיוק היכן אני יושבת, אני יושבת בשעות העבודה
במפעל השטיחים.
לקראת שעות הצהרים הוא הגיע לשם והרגשתי כאילו יש צל שמרחיק
אותו ממני. נדברנו ללכת מאוחר יותר למחנה פליטים מספר אחד כדי
לקנות אספקה ולהשתמש בשירות האינטרנט שם.

כשסיימתי לעבוד וקמתי ללכת הטיבטית לקחה את ידי והנחתה אותי
לחלון, היא הצביעה החוצה באומרה: "home" . זאת לא הפעם הראשונה
שאני מרגישה שהיא עשתה הכנות כדי שתוכל לתקשר איתי.
היא מדברת עם ההודיות במפעל בשפת המקום, שפת קרנטקה,. היא
דוברת טיבטית, אבל לא אנגלית.
כל מילה כזו שאמרה לי היה ידוע לי שהיא ביררה מבעוד מועד איך
לומר אותה לי. אחר כך היא מראה על השעון שלה את השעה חמש, ושוב
מצביעה החוצה.
היא רוצה לקחת אותי לביתה בסיום יום העבודה שלה.
סימנתי לה עם היד שאחזור למפעל בשעה חמש ונלך לביתה.

   לא חזרתי באותו יום, אותו היום היה היום שקיבלתי ידיעה
ששינתה את חיי, הגדילה את משא מכאובי.

   משהו היה מוזר בכל האווירה, כאילו חשתי ממרחק את כל
שהתרחש.
ערב אחד עת שקיעה שוטטנו אל מחוץ לתחום המושב של המנזר והרחקנו
אל השדות הרחבים והחרבים.
בתים כפריים ניצבו לצד דרך העפר במרחק ניכר אחד מהשני.
נשים שאבו מים ונשאו כדים על ראשן. איאן הזהיר אמר שלא כדאי
שנרחיק מידי לכת כי יתכן שכשירד החושך הוא יהיה סמיך כך שלא
נוכל לראות את דרכנו חזרה.
הייתי פחות מחושבת והשבתי  שיביט בדרך העפר הבהירה ויראה שהיא
בודאי בהירה מספיק גם בחושך כדי שנוכל לצעוד בה חזרה.
כל מה שרציתי באותו ערב היה ללכת וללכת עוד ועוד רחוק ככל
האפשר, עד קצה השדות החרושים.
עננים גדולים תלויים בשמיים מעל השדות הריקים.  דיברתי אל כל
מי שנקרה בדרכי, נשים הזמינו אותי לביתן וכפתרו את הכפתור
העליון ביותר בחולצתי, לשמור על צניעותי, גברים אחזו בפרה בעת
חליבתה, ילדים נופפו לשלום.

בהליכה הזו סיפרתי לאיאן עליו, על ציון, החבר הכי טוב שלי
במולדת.
על ההיכרות ארוכת השנים, על כל הקשיים המתלווים לקשר כל כך
מיוחד ועמוק בין גבר לאישה.
בעיקר הטרידה אותי העובדה של ההזדקקות של החבר שלי אלי, משהו
בתפקוד החברתי שלו הפך אנורמאלי והוא החליט להפסיק לעבוד כדרך
חיים.
בשל הקרבה שלי אליו לא יכולתי לאבחן שזה היה עוד סימפטום של
מחלת הדיכאון שהוא לקה בה מאז איבד את עבודתו בחברת המחשבים
האחרונה שהוא עבד בה.
חשתי מעמסה רגשית ודאגה לשלומו, ועם זה ידעתי שאני לא יכולה
לשאת בזה יותר ואולי מוטב לכפות על עצמי מעט ריחוק כדי לשמור
נפשי.
בד בבד הרגשתי אגואיסטית במחשבותיי אלו וחיפשתי אישור אצל
איאן. שאלתי אותו אם הוא חושב שזה מוסרי להתרחק מחברות ארוכת
שנים במצב הזה.
הוא תמך בי ואמר שזה טבעי שאני ארצה להפריד את האחר ממני ואנסה
לקחת את הטוב שהקשר מפיק עבורי. הוא הוסיף ונתן לי דוגמאות
מפורטות מקשרים שקיים עם אנשים ותיאר איך הוא למד להפריד את
האחר ממנו ולא להקרין את צרותיו על חייו שלו.

   באותו צהרים בו הוזמנתי לביתה של הטיבטית הלכנו למחנה
פליטים מספר אחד לסידורים.
בדרך אמרתי לו שחלמתי עליו והוא היה מספיק מנומס לא לנסות
לסחוט ממני פרטים.
הפעם נסענו באוטו ריקשה ולא צעדנו את כל הדרך ברגל.
בפעם הראשונה שהגענו למחנה פליטים מספר אחד התעקשנו לצעוד את
כל הדרך ברגל, מה שגרם לכך שכשכבר הגענו היה כל כך מאוחר שהשוק
שלמענו באנו למחנה נסגר וכל הרוכלים הלכו והשאירו אחריהם רק
ערמות של לכלוך.
במקום לראות את השוק אכלנו אורז יבש לארוחת הצהרים, כתבנו
הודעות אינטרנט וביקרנו בבית יתומים טיבטי.

   האוטו ריקשה עצר לפי הוראתי ליד גלגלי התפילה. משם הלכנו
לקנות קצת ירקות, לחם וחמאה, אוכל שיעזור לנו לעבור את ימי
האטריות של סרה.
ישבתי מול איאן וצפיתי בו שותה שתי כוסות גדולות של שייק פירות
כשחשתי בבטני שלא נרפאה מיום האתמול.
כשסיימנו את סידורי הקניות ביקשתי ללכת לחנות האינטרנט הכי
זולה בשוק, המקום היה עמוס באנשים. נאלצנו ללכת למקום אחר, אבל
שם לא הותקנו על המחשבים פונטים בעברית, מה שלא אפשר לי לראות
כיתוב בשפתי.
טיפלתי בכל הדואר שלי באנגלית, רק הודעה אחת הטרידה אותי.
ההודעה הייתה ללא נושא והגיעה משולח שאינו ידוע לי. היא כללה
שתי שורות ונכתבה בעברית.
הרגעתי את עצמי שאולי ההודעה בקשר לקורות חיים שהפצתי על הרשת,
אבל משהו אמר לי שלא.
תחבתי את ראשי לתא המחשב שאיאן ישב בו ואמרתי לו שנפגש בעוד
חצי שעה במקום של האינטרנט הזול כי יש הודעה שאני צריכה לבדוק
שם.
כשהגעתי למקום לא היה מחשב פנוי עבורי. כשהתפנה מחשב הכל היה
איטי להחריד. כשהצלחתי להיכנס כבר לתא הדואר שלי הייתה הפסקת
חשמל שהפילה את כל המחשבים.

התייאשתי ועמדתי ללכת, איאן חיכה לי בחוץ יושב על כסא פלסטיק
וקורא עיתון.
הטיבטית הקטנה שעבדה במקום הבחינה שאני עוזבת, היא התקרבה
למחשב שלי וניסתה את מזלה. הפעם זה עבד, תיבת הדואר שלי נפתחה.
פתחתי את ההודעה המוזרה והתיישבתי לקרוא אותה, הישבן שלי לא
הספיק לגעת בכסא משום שהצלחתי לקרוא שורה אחת מתוך השתיים
והתחלתי לרוץ.

ההודעה נפתחה במילים: "ניסיתי להשיג אותך דרך האתר שלך ולא
קיבלתי תשובה".
לא היה לי מושג מי הדובר ולמה ניסו להשיגני. המשפט הבא הצליף
בפני: "ציון התאבד לפני שבוע וחצי". בהלה אחזה בי, מיידית
ידעתי שזה נכון, זה אפשרי, זה קרה, הוא מת. החבר הכי טוב שלי
מת, הוא התאבד.

קמתי בבהלה מן הכסא ורצתי החוצה כשידי לחוצות אל לוח לבי, לבי
האומלל פרפר  בבית החזה ואיים לקפוץ ממקום מושבו ולהתגלגל על
הרצפה לרגלי.
חציתי את המסדרון, חלפתי על פני איאן והתמוטטתי על המדרגה
שהובילה למגרש הריק שבמרכז השוק. רעדתי בכל גופי ובכיתי,
מגרוני נמלטו קולות מצוקה שדמו להתייפחות.
הפחד שיתק אותי, הפחד להיות בעולם הזה בלעדיו, בלי אהבתו, הוא
הסיר את אהבתו ממני.
הידיעה שהוא יותר לא כאן גרמה לי שיתוק.

איאן נגע בכתפי שמגעה הפך אבן ושאל: "נירית מה קרה?"
הוא חזר ושאל את אותה שאלה מספר פעמים עד שהייתי מסוגלת להגיב.

הברכיים רעדו לי ברעד בלתי נשלט, רציתי לקום ולרוץ, לרוץ משם.
רעדתי ובכיתי והתחננתי בקול בוכים "לא לא לא, זה לא נכון"
התווכחתי עם מר גורלי.
ידעתי שאני במקום זר ונראית כמו מטורפת שתצטרך בקרוב לספק
הסברים.
לא יכולתי לגייס מספיק שפיות כדי להסביר בשפה זרה מה קרה, ובו
זמנית המחשבה הרציונאלית שפיקחה עלי במוחי התפלאה לגלות שכל
מילה שיצאה מפי הייתה באנגלית ולא בעברית, גם אז זה נראה לי
מוזר, כאילו אני דמות מרכזית שמשחקת בדרמה המתרחשת בשפה זרה
ועוד מעט היא תסתיים והכל יחזור לקדמותו.

אמרתי: "החבר הכי טוב שלי ביצע התאבדות"
הוא שאל: "מי זה? רות? זה שנעלם?"
השבתי: "לא, זה שסיפרתי לך שאנחנו ביחד מאז שאני בת 19, החבר
הכי טוב שלי".
איאן שאל: "מי כתב לך את זה?" כאילו שמישהו היה מסתכן במתיחה
אכזרית שכזו.
החזרתי: "אני לא יודעת, לא הסתכלתי".
המחשבה שיש דובר מאחורי הידיעה לא הטרידה אותי באותם רגעים.
הייתי  לבד ברוחי עם גופתו של ציון מונחת לפני, הגוף שהכרתי
בפרטים בצורה כל כך אינטימית, הגוף הזה היה מת.
התעוררתי ושאלתי בקול נמוך: "זה סופי?"
והוא אמר במתינות במבטא הבריטי שלו: "כן, זה סופי".

הרגשתי באותו רגע נידונה לחיי סבל עם עבודת פרך להראות שמחה
כשציון איננו.
הברכיים המשיכו לרעוד לי, הן עוד רצו לרוץ רחוק משם, רחוק
מהידיעה הסופית הזו.
קמתי כושלת וחזרתי למחשב, ראיתי שהשולחת היא אנסטסיה, חברתו
לשעבר והאישה האחרונה שחיה אתו. רשמתי בידיים רועדות את מספר
הטלפון שלה כפי שהיא כתבה אותו שם, ושילמתי בחופזה לנערה
הטיבטית.

זכורני שיצאתי וצעדתי מהר בתנועות חדות ואיאן ניסה להתאים
הליכתו לקצב שלי עם רגליו העצומות.
הוא פנה אלי בקול רך ואמר: "את צריכה לחשוב מה את רוצה לעשות
עכשיו"
אמרתי: "אני לא יודעת, אני רוצה להעלם"
הוא אמר: "אנחנו יכולים לחזור באוטו ריקשה לגסט האוס אם את
רוצה להיות לבד, או שאת מעדיפה ללכת בטבע"
החזרתי: "ללכת, אני צריכה ללכת"

והלכתי והוא אחרי, בכביש שמוביל לשדות.
הלכתי ומעדתי וקיללתי ובכיתי, החזקתי את בית החזה, הלב פרפר
לי, כאב לי הלב. בכיתי- אמרתי שזה כואב, כואב פיזית. הוא אמר
שהוא יודע.
חיפשתי עצים או דרך צדדית בה אוכל לרוץ ולהתנדף מהראיה, הוא
ליווה אותי בנאמנות כל הזמן.
ירדנו בכביש בירידה קטנה, שם אמרתי לאיאן שהוא לא צריך את זה
ממני ואני מצטערת. הוא אמר: "זה הטיול של שנינו עכשיו, וכל מה
שקורה קורה לשנינו".
נרגעתי, הבנתי שהוא לא ינטוש אותי ושהוא לא נשאר איתי כתוצאה
מאי נעימות או איזה רגש חובה.
כשהגענו לסוף הירידה נעצרתי.
איאן נפנה אלי ושלחתי יד לעברו, הוא התקרב והיד שלי תפסה אותו
בעורף, בידי המורמת מעלה משכתי אותו לעברי וחיבקתי אותו.
היה זה חיבוק לא של התמסרות, חיבוק קשיח, הגוף שלי היה קשיח
מפני שהוא נלחם בידיעת האובדן.
בכיתי על כתפו כשמצחיית הכובע שלי מתחככת בשרוול חולצתו.
הוא כרך ברפיון אחת מידיו סביב כתפי.
משהו בריחו ובחום גופו חזר והזכיר לי שאני גם כן גוף ולא פרץ
של רגש כפי שחוויתי את העולם באותם רגעים. כשהרפיתי המשכתי
לרוץ קדימה, עד האגם.

אמרתי דברים, סיפרתי את סיפור חיינו שעבר בסך, חיינו של ציון
ושלי.
ציירתי קווים לדמותנו כשני אנשים שנתלו אחד בשני כל כך הרבה
שנים והפכו לישות משותפת בלי להבחין בתמורות.
התמורות שהשפיעו על מתחם המקלט הפרטי שלנו בו הסתתרנו מאכזבות
העולם, בו ידענו צחוק ובכי, בו ידענו לחגוג בצורה בלתי מתפשרת
את החגיגה של החיים כאילו נשארנו בני תשע עשרה והגלים והים
והשמיים שלנו הם.

אמרתי דברים מבולבלים. סיפרתי איך שוחחנו ב צ'ט דרך המחשב בפעם
האחרונה. כל כך התרגשתי אז לדעת שהוא ישוב עכשיו מול המחשב שלו
בביתו.
כתבתי לו: "אני רוצה לחבק אותך"
במקום להשיב לי באותה מטבע התפלאתי שהוא בחר לומר: "את רוצה
לראות אותי? אני אתקין את מצלמת המחשב"
החמצתי לראות אותו דרך מצלמת המחשב שלו, משום שלא הייתה מצלמת
מחשב עבורי, רציתי לרוץ בכל אוטי ולחפש מקום עם מצלמת מחשב,
אבל היה מאוחר בלילה וכל המקומות נסגרו. ההזדמנות האחרונה
לראות אותו חמקה ממני.
בהמשך כשכתבתי שאני מתגעגעת הביתה הוא השיב: "בואי הביתה".
סיפרתי הכל בבלבול ובסערת רגשות.

"מה יהיה עכשיו?" שאלתי את איאן, "מה יהיה עכשיו?"
לצד הדרך עומדת שלולית מים גדולה, "אגם" כפי שהיא מופיעה במפה
המאולתרת שמצויירת בחוברת "ברוכים הבאים לסרה".
התיישבתי מתחת לקבוצת עצי מחט על גדר אבן, התיישבתי מבלי משים
על כתם שחור גדול שהתברר לאחר מכן כשניסיתי לקום, שהוא זפת.
איאן התיישב לידי. כמה סלעים שטוחים הוצבו קבורים באדמה
מלפנינו, מעין פתח מעבר מיועד לאנשים אבל לא רחב מספיק למעבר
חיית השדה.
ישבתי שם והמשכתי למלמל את דברי, שנשמעו בודאי כדברי שיגעון,
השיגעון הזמני שאנשים לוקים בו בצערם.

זמן רב שהיתי בנכר רחוק מציון, זאת לא הפעם הראשונה שאני עוזבת
לזמן רב.
פעם בשיחה אינטימית הוא אמר לי: "את תמיד מופיעה ואחר כך
מתאדה, את תמיד עושה את זה".
היינו ביחד עד סמוך לטיסה שלי, ואחר כך הוא כתב לי שקשה לו,
עניתי לו שאני לא יודעת אם זה יעזור, אבל אני אוהבת אותו.
תמיד כשאני נאלצת לכתוב באנגלית לאנשים שרגילים לשמוע  את זה
ממני בעברית זה מקבל משמעות אחרת, פחות עמוקה.
כל הזיכרונות האלו הציפו אותי, חשבתי על כל הדברים שעשינו בפעם
האחרונה ביחד. כל ה"ביחד" הזה נעלם מהעולם שלי ואני לבד.

   כשאנו ישובים על גדר האבן מתחת לעצי המחט פנינו לסלעים
השטוחים שקבורים באדמה איאן בחר לספר לי  את סיפור המוות שלו,
מות חברו קרל.
קרל היה בן הזוג של אחת מחברותיו לשעבר של איאן.
הוא תיאר לי איך קרל השאיל מבת זוגו את המכונית שלה כדי ללכת
להתאבד במקום בו הוא וחברתו נשבעו אחד לשני נדרי אהבה, מקום של
טבע פראי ויפה.
איך הוא אטם כל דרך מילוט אפשרית למקרה והוא יימצא תוך כדי
מעשה.
איך הוא הרעיל את עצמו בהרעלת פחמן חד חמצני.
על הימים שהובילו להתאבדות, איך אהובתו הפכה רעה אליו יותר
ויותר ככל שהוא שקע בדיכאון ולא יכל לצאת ולתפקד כאחד האדם.
הוא סיפר על הימים לאחר ההתאבדות; הטלת האשמה להתאבדות על
האהובה הביא אותה לניסיון התאבדות בכדורי שינה, מה שהשפיע על
היחסים של איאן עם חברתו הנוכחית דאז, פשוט משום שהכל היה קשה
מידי.
האזנתי בדממה, הסיפור הצליח להרחיק ממני לדקה את הכאב שהשתלט
עלי, צרת רבים היא לפעמים גם סוג של נחמה.

   רוח החלה לנשוב בין העצים ועננים שחורים נראו באופק. סופה?
שאלתי, לא יתכן, הרי עכשיו העונה היבשה וגשם לא ירד בכל שהותנו
שם.

   קבוצה של הודים, נשים וגברים, כנראה תיירים, עצרה בדרך
שמאחורינו ועברה את המעבר של האבנים הקבורות באדמה כדי להגיע
לאגם. כשהם חזרו נראינו להם כנראה בעיצומו של ריב אוהבים.
זה לא מנע מהם בחוסר רגישות אופיינית לחדור לפרטיותנו בצורה
פולשנית ולדרוש להצטלם אתנו.
השפלתי את עיני הדומעות ונתתי לאיאן לטפל במצב, לא יכולתי לשאת
את זוגות העיניים הסקרניות שהיו תלויות בי באותם רגעים, רציתי
שייעלמו כלעומת שבאו.
הם לא ויתרו: "תמונה, תמונה"
"לא זמן טוב, לא עכשיו"
הנשים מצחקקות בהתרחקותם, הם לועגים לי.
איאן מתרתח ואומר להם בבריטית: "לכו להזדיין"
שאלתי אותו מופתעת מה גרם לו לאבד את שלוות רוחו, הוא עונה שזה
היה הצחקוקים שלהם.

זמנים קשים, קשים. השמים מתכסים עננים וטיפות גדולות נופלות
עלינו.
כאן אין היכן להסתתר. אנו נושאים את פנינו לכיוון העננים
ואומרים שהטבע מגיב למצב רוחי ושולח סופה עם עננים שחורים
מאיימים.
כשניסיתי לקום ממקום מושבי גיליתי שנדבקתי לכתם הזפת, עתה יש
לי כתם שחור גדול ודביק על הישבן, כמה סימבולי לשקוע בזפת
באותו מעמד! הכל אפשרי היום, כל התקלות יקרו לי, אני יודעת את
זה, מפני שאני פגיעה.
אבל יש פה אביר בריטי גדול מידות שמגן עלי, איאן מקנייט. איאן
הוא בן האלוהים ומקנייט זה אביר.
זה הזמן לפנות חלל בחיי ולבטוח בו לחלוטין. הוא כל מה שיש לי
עכשיו כחיץ ביני לבין העולם הזה, העולם הלא ברור שלי.

הדיבור השקט וההגיוני שלו אלי עוזר לי לקיים משהו ברקע של
המחשבה שלי המחזיק חוט של שפיות ביני ובין המציאות.
אני בסרה, מקום הטעון באנרגיות של בודהה, ובבית הכל השתנה.
טיילים מקצועיים כמוני לרוב טוענים שהם עוזבים את עולמם
לתקופות ארוכות, וכשהם חוזרים שום דבר לא משתנה.
החברים שלהם קונים מכוניות חדשות, אולי רבים קצת עם האישה או
הבעל או יולדים עוד ילדים... הידיעה שלי היא שאני אחזור לשם
והכל השתנה. חור גדול נפער בחיים שלי שם, עוד קבר לבקר.

הגשם מתחזק, איאן שואל מה ארצה לעשות עכשיו? הוא מוסיף שלו לא
מפריע אם הוא יירטב.
אנחנו מתחילים לצעוד בשביל אל מחנה פליטים מספר 3. הוא חושב
שהיה שם בעבר ושיש שם מסעדות קטנות בהן נוכל להסתתר מהגשם.
כל הדרך בכניסה למחנה אין שום דבר שדומה למסעדה והוא חייב
להודות בפני שטעה ובלבל את המחנה הזה עם אחר.
השמשייה השחורה שלי  חוזרת לתפקד כמטריה, זה מצחיק לנסות לכלול
את איאן מתחת למטריה שלי, אני מניפה את ידי כל כך גבוה שבהליכה
המזורזת כל הגשם נכנס מן הצדדים והמטריה לא יעילה לאף אחד
משנינו.
בראש הגבעה יש בריכת מים גדולה מוצבת על עמודי ברזל.
וא מציע שנחפש מחסה מתחת.
עצי אכזוארינה פורחים באדום כמה מטרים משם. "אולי מתחת
לעצים?", הצעתי
אנחנו מנסים את העצים.

מתחת לעצים יושבים כמה זקנים טיבטים ועתה הם אוספים את כליהם
ומתכוונים לחפש מחסה מן הגשם. מן החצר הסמוכה עולה קול תפילה
של אנשים רבים. ההצעה שלי היא שניכנס לאחד הבתים.
ההצעה שלי נראית כמקור דאגה לאיאן, הוא לא מורגל בפתרונות
כאלו.

עבורי הכל פשוט יותר, באסיה ביליתי כל כך הרבה זמן בבתים של
אנשים שאני בקושי מכירה, שזה נראה לי טבעי שאוזמן פנימה.
הנהנתי בראשי לאיש הזקן שישב מתחת לעץ בעת קומו ממושבו הצבעתי
לו על השמיים ואחר כך על הבית. הוא מרכין את ראשו אלי בתשובה
ומסמן לי להיכנס למתחם הבית. איאן עוצר אותי שוב, זה לא נעים
לו.
אני אומרת לו: "אבל הוזמנו פנימה, אל תחשוש".

כשעמדנו בחצר הבחנו שכל המרפסת עמוסה בעשרות אנשים מתפללים,
ואין מקום מסתור מהגשם לעוד שני עוברי אורח שכמונו. איאן מוביל
במעבר צר בין הבתים, אין חפיפה בין הגגות והגשם מטפטף על
ראשנו. בהמשך הדרך נמצא המטבח שמוצב בסככה בחוץ.
במטבח יש תנור גדול מוסק בעצים. אישה טיבטית מבוגרת רוכנת על
סיר גדול מאוד מלא בתה טיבטי, התה מבעבע. קוביה גדולה של חמאה
מותחת בסיר. מישהו קם ומפנה לנו כסא.
איאן אומר: "אני לא לוקח מקום ישיבה ממישהו שקם עבורי".
מחשבה עוברת בי שעכשיו זה לא הזמן עבורי לנימוס בריטי מוקפד,
כל תמיכה שאוכל לקבל תתקבל בברכה. התיישבתי.

לצדי יושב איש טיבטי זקן אוחז בידו מקל שבסופו גלגל תפילה
גדול, הוא מגלגל אותו חליפות ומביט בנו כמו שטיבטים מביטים
באנשים כמונו; בלא סקרנות יתרה.
המציאות החדשה שלי מכה בי חליפות, התודעה שלי לפעמים שם, במטבח
הטיבטי הזה שמכין תה לכל האנשים שהתכנסו שם, לפעמים אני בעולם
האובדן הפרטי שלי, שואלת את החבר המת שלי שאלות נוקבות, שואלת
את עצמי איך יראו חיי מעתה והלאה.
הכאב בלב המפרפר שלי לא מרפה.
הכל נראה סוריאליסטי, גשם בחוץ, האנשים האלו, "הכוסות הטובות"
שהם הביאו עבורנו; ספלי מג ירוקים השונים מכל הכוסות שהם מזגו
לתוכן, כוסות לאורחים חשובים.
כשהם מוזגים אליהן את התה אני מבחינה שהכוסות שונות ומודיעה
לאיאן שאלו הכוסות שלנו ואני לא יודעת אם אוכל עכשיו להכריח את
עצמי לשתות תה מלוח שהורתח בחמאה, היום כושר הסיבולת שלי נפל
פלאים.
הוא מציע תוכנית חלופית בה נתחלף מהר בכוסות כשהוא יסיים את
התה שלו וכך הוא יוכל לשתות גם את התה שלי.
התה מתגלה כלא נורא, הם נתנו לנו תה מתוק, ולא את התה הטיבטי.
התה נלגם מהכוסות אט אט, מחמם אותי לדעת שיש מצב בו אנשים זרים
לחלוטין תומכים בי בלי לדעת את גודל הערך המוסף שהתמיכה הזו
עכשיו מהווה עבורי.

לאחר כשעה ומחצה הגשם נחלש והופך לזרזיף עדין, זמן לזוז. אנחנו
מודים לבעלי הבית ונפרדים מהם.
אוטו ריקשה עוצר לנו על הדרך הראשית.
כשאנחנו מגיעים לגסט-האוס איאן הולך על פי בקשתי לבית החרושת
לשטיחים לומר לאחת ההודיות שמבינות קצת אנגלית למסור לטיבטית
שלי שלא אבוא היום בחמש בערב משום שאני חשה ברע.

אכן הרגשתי רע והלכתי לשכב על המיטה שלי.
ביקשתי מאיאן שיבוא לתת לי הילינג בהעברת אנרגיה. הייתה בי
הזדקקות לתמיכה שהיא.
רק לא להיות לבד עם כאבי.
הוא בא וישב על המיטה שלי, ידיו הגדולות הונחו בתחילה על כתפי
כדי להתחבר לזרם האנרגיה שלי. נתמכת  בזרועותיי חיכיתי שיסיים
כדי שאוכל לשכב פרקדן.
אמרתי: "אתה צריך להיזהר עכשיו מהאנרגיה שלי, היא אנרגיה רעה
מאוד"
"אני לא מפחד מהאנרגיה שלך"
אתה צריך לפחד, זאת אנרגיה של אישה משוגעת"
"הו, היו לי נשים משוגעות בחיי"

כל הגוף כאב לי, העירות הייתה סבל עבורי, ביבבה והתפתלות תחת
ידיו אמרתי שאני רוצה שיסממו אותי, שמישהו ייקח אותי ויסמם
אותי כך שלא ארגיש דבר, שאתעורר רק כשכל זה יעבור מעלי.
כשנשכבתי חשתי בנשיקה מרפרפת על פדחתי ואיאן אמר: "אני יודע,
את רוצה עכשיו סמים, סקס ורוקאנרול, אבל זה בלתי אפשרי, את
צריכה להתמודד עם הרגשות כדי לחיות עם זה" .
והוא הוסיף: "נישקתי אותך מתחושת חיבה"

ידיו מורמות מעלי, מעל לבי, היכן שהאיבר הזה שלי מפרפר. זה
מרגיע, זה משחרר.
נמנום משתלט עלי, מישהו שואב את כאבי, מתיקות נשפכת אלי מכפות
ידיו.
הרוגע שלי מופרע בקול משיכות אף, עיני נפקחות ואני מביטה מעלה,
לחייו שטופות בדמעות.
הוא יושב בישיבה מזרחית, ראשי מונח מולו על המיטה, ידיו מוצבות
באוויר מעל לוח לבי  ודמעות גדולות מתגלגלות מעיניו העצומות על
פניו חרושי הקמטים, מתגלגלות ויורדות במורד הלחיים, דרך ארוכה
הן יורדות.
איאן הוא ענק, ענק עדין וטוב שבוכה מבלי דעת למה.
העצבות שלי עברה אליו בצורה מסתורית שגורמת לו לבכות. אין בי
רצון להפריע את התהליך או לפרוץ לפרטיותו.
חיכיתי שהוא יאמר לי מה קרה. הוא מתנער ואומר שהעצבות שלי
הועברה אליו, זה גורם לו פליאה היות וקשה לו לבכות בקלות וזמן
רב שלא בכה.

   הערב יבוא ואתו הלילה; הבדידות מפחידה אותי.
איאן כל הזמן שם בשבילי, אני אסירת תודה ליקום שידע לאזן את
הכאב על ידי יצירת התנאים האופטימאליים עבורי בהם אקבל בשורה
כל כך קשה.
יש שעה בה אנו נפרדים.
בלילה לפני השינה הוא מחבק אותי כמו שביקשתי ממנו באחד הבקרים,
ביקשתי שיחבק אותי ויעביר לי חום אנושי, שום דבר יותר מזה, רק
חום אנושי.

הדלת ננעלת אחריו, הבדידות מתגנבת אלי ממקומה מתחת למיטה,
מישהי בוכה ונרדמת חליפות.
תשושה. כשעוד חשוך בחוץ היא הזדקפה במיטה, כמו בודהה זקופה
במיטתה.
הלילה חלף והזריחה עולה דרך החלון, הבוקר מגיע, תנוחת גופה לא
משתנה.
היא אינה נמצאת בגופה; דעתה מרחפת לה אי שם על עננה קטנה עם
ציון, ממשות הגוף חומקת מתחושות שמקיפות אותה, הנפש שלה
חופשייה.

הוא נפל מהעץ, נפל מהעץ משום שהגיעה שעתו למות. רחש הדבורים
המזמזמות מעל הגופה שרועת האיברים מתערבב ברחש התפילה של
הפוג'ה הבוקר. דבורים פראיות שחלות הדבש שלהן מוסתרות הרחק
בצמרות העצים.
למה הוא התעקש לטפס כל כך גבוה כדי להגיע אל הדבש? למה הגיע
זמנו ליפול מהעץ? מי קובע את תאריכי התפוגה האלו לעזאזל?!

   איאן דופק על הדלת, שעת הבוקר מאוחרת והוא בא לבדוק מה
שלומי.
איך אפשר לעבור לילות כאלו? הזמן היחיד שקול הזמזום התמידי של
תפילת הנזירים נפסק, נפסקה ההליכה הלוך ושוב כשהם לבושים
בגלימותיהם האדומות על גגות המבנים, סביב סביב לחדרי, הזמן
היחיד היה מאוחר בלילה.
עדת דבורים עצבניות המזמזמות תדיר. קול התפילה שלהם לא נשמע לי
מרגיע, כל דבר הופך לטרדה.
סף הרגישות שלי עולה עם כל רגע שעובר, הכל קשה ובלתי נסבל
עבורי. אפילו חיי הנזירים נראים כעוד פרט שמוקרן לי עכשיו ואת
פישרו לעולם לא אפענח כי אני לא מרוכזת בפרטים.
מערכת יחסי עם איאן היא סרט אחר שמוקרן עבורי, בערוץ אחר של
מוחי, בו אני מרוכזת יותר משום שהוא מספק לי סוג של הקלה
ונחמה. המציאות עבורי היא תחושת האובדן.
לאט לאט אני לומדת להבחין בקסם.
   
   הקסם נמצא באולם השטיחים שבבניין הסמוך.
שם היא מחכה לבואי, האישה הטיבטית שלי. חסרת גיל, חסרת שורשים,
מהגרת גולה שבאה מארץ קרה למציאות הודית.
בקומי מהמיטה הכרחתי את עצמי ללכת לשם, ראשי סחרחר עלי, ללא
אוכל או שינה צעדתי דרך הפתח. האיש שגוזם את השטיח בכניסה קורא
פנימה לנשים שהגעתי. צעדתי פנימה וחלפתי על פני כמה טיבטיות
שמביטות בי, הנהנתי בראשי בהליכה שפופה מעט כדי לסמן כבוד
וברכת שלום.
הטיבטית שלי מתרוממת למראי ממקום מושבה, היא אוחזת בידי בשתי
כפותיה ואומרת משהו לאנשים מסביב. וכך, כשידי בידה היא מובילה
אותי החוצה ובמורד הרחוב.
נזירים חולפים על פנינו ולא משתאים למראה, היא לא עוזבת את
ידי.
מן הכביש אנו פונות אל חצר פנימית מוזנחת, ושם הבית שלה.

   בית של חדר אחד קטן פונה אל משטח ישיבה מקורה, משני צדדיו
יש עוד הרבה חדרים זהים בהם גרות משפחות אחרות. עליבות ועוני
שורים במקום. משאבת מים מעל באר בחצר.
בחדר הסמוך יש תינוק קטן שכוב על המיטה היחידה בחדר החשוך,
צורח.
אמו היא הודית צעירה ורזה, עיניה חומות בהירות ומהוות ניגוד
לפניה הכהות, היא כורעת מעל סיר קטן המוצב על תנור בוץ מוסק
בעץ.
התנור נמצא במשטח הישיבה הכללי והיתמרות העשן משתנה עם כוון
הרוח וגורמת לצריבה בעיניים.

הטיבטית לא מרפה מידי עד שהיא מושיבה אותי בחדרון שלה על אחת
משלוש המיטות שמוצבות לאורך הקירות. ירדתי לישיבה מזרחית על
מחצלת הרצפה.
"צאי? תה?" כן, אשתה תה.
התרמוס מונח מתחת לשולחן מתקפל  ממלא את כוס התה שלי. התפללתי
שהתה לא יהיה מלוח ושמנוני מידי, מפני שלא אוכל לשתות אותו
אחרי צום של יומיים, וזה מביך, מאוד מביך, מעולם לא קרה לי שלא
יכולתי להתכבד בתה בבית אסיאתי ולבצע את מחוות הידידות הנהוגות
בתרבות הזו, אין לי מושג מה התוצאות של סירוב מסוג זה.

הבטתי סביב; החדר קטן מאוד, שלושת המיטות תופסות את רוב שטחו,
במרכזו פרוסה המחצלת עליה אני ישובה.
מדף אחד משמש להצבת נרות ושאר חפצים. התכשיטים שלה, שרשראות של
חרוזים טיבטיים, תלויים על וו בפינת החדר. על הקיר ממול מוצבת
תמונה של הדלאי למה, התמונה מוקפת בנורות כריסמס צבעוניות
שמנצנצות בודאי בשלל צבעים בהזדמנויות הנדירות בהן יש חשמל
בסרה.

התה הוא הפתעה טובה, ממלאים לי את הכוס שוב ושוב. השכנה נכנסת
להביט בי והטיבטית אומרת לה: "דוסי", "חברה שלי" מתרגמת לי
השכנה.
שתי בנותיה מופיעות בפתח.
הקטנה נראית כבת ארבע והיא מפחדת ממני, הגדולה בת עשר ונראית
מאוד מטופחת, שיער שחור חלק ועיניים נבונות. הבת הגדולה מתקשרת
איתי באנגלית פשוטה של תחילת בית ספר יסודי.

אימה מסמנת לה להוריד עבורה משהו מן המדף, זה צמיד קלוע מצמר
בצבעים של שחור ולבן.
צמיד ידידות טיבטי.
הטיבטית שלי עונדת לזרועי את הצמיד, ומורה לי לגלגל אותו על
הזרוע למעלה, מעל המרפק. היא מפשילה את שרוולה וחושפת את הצמיד
שלה.

הצמיד הפשוט הזה מרומם את רוחי פלאים.
חיפשתי צמיד כזה בעל משמעות עבורי, שייענד על זרועי בחיי
במערב. בפעם שעברה חזרתי עם צמיד מחוט דייגים שחור שהזכיר לי
את הזמן שחייתי לאורך נהר המקונג, הצמיד ליווה אותי כשנתיים
ואבד לי במפל מים בצפון הכינרת, עכשיו הצמיד הזה יזכיר לי את
שפעת האהבה הטהורה הזו שהציפה אותי בטוב.
ליטפתי באצבעי את הצמיד וחזרתי על המילה דוסי.

צריך לחזור לעבודה. ידי נאחזת בחוזקה שוב ואני מובלת לכביש.
איש טיבטי זקן עוצר אותנו לשיחה. בזמן הזה היא לא מרפה מידי.
אוכל לנחש את תוכן השיחה שמתנהלת בניהם; היא נשאלת מי אני
וההסבר הוא שאני מישהי שעושה אתה שטיחים.
הילדה הגדולה מלווה אותנו ומתבקשת להסביר לי שעלי לחזור לבית
בשעה שש בערב.
ידי מובלת בידה עד מפעל השטיחים, קשירת קשרים של כמה זמן בראש
סחרחר מוכיחה לי שעלי לחזור למיטה.  חזרתי  להיות חולה כל אותו
יום.

בשעת אחר הצהרים המוקדמת ניגשתי לחנות האינטרנט בפינת הרחובות
כדי לכתוב מכתבים לשתי חברות שלי בארץ ולהודיע להן על מותו של
ציון.
וכן לכתוב מכתב של השתתפות בצער לאנסטסיה, זוגתו האחרונה.
הנזיר שעבד במקום הלך לאכול צהרים, כאשר ברקע מתנגנים שירים
שהורדו מרשת האינטרנט.
כשהגעתי למכתב לאנסטסיה שיר נוסף התנגן ברקע, שיר של להקת בוני
אם משנות השמונים.
השיר נקרא: "על נהרות בבל".
כשהקשבתי למילים המוכרות שקיבלו משמעות חדשה צחקתי ובכיתי; "על
נהרות בבל שם ישבנו וגם בכינו בזוכרנו את ציון"

   בשעה שש בערב החולשה שלי כל כך חזקה שאיני יכולה לבוא לבית
הטיבטית או לשלוח שליחים עם דברי התנצלות.
טלפון שקיבלתי מהארץ שלי שופך אור על פרטי האירוע; הוא תלה את
עצמו ולא השאיר מכתב פרידה.
הוא תלה את עצמו! תלה את עצמו! המחשבה על האומץ הנדרש לבצע אקט
של תלייה גורמת לי חולשה חזקה.
איאן ייעץ לי לכתוב לציון מכתב פרידה.
ישבתי על המיטה וניסחתי מכתב. המילים התרקמו תחת ידי בגושים
גדולים של עופרת;
"...אני רוצה לעוף מכאן ולמצוא את עצמי מחר בבוקר בבית שלי,
במיטה שלי ואני לא יכולה.
האובדן שלך הפך אותי כל כך חלשה שעשרה חודשים של מסע נמחקו
והצטמצמו למאבק קיומי שוטף כך שאוכל להיות חזקה, שאוכל לנסוע
הביתה ולראות שם את החור הגדול שהשארת לי בחיים".

כתבתי את המכתב תוך כדי ידיעה שאתרגם אותו סימולטנית בערב
לאיאן.
"איך נפרדים? איך מסכמים שמונה עשרה שנים אל תוך דיו שחורה
כתובה על נייר?! אני בהודו; במנזר טיבטי, חושבת עליך כל הזמן.
כל הזמן שהיינו ביחד, כל חיינו, הופך לסרט שמוקרן לי בראש מאז
שמעתי מה עשית  לעצמך.
איזו אלימות, איזו שנאה עצמית ייאוש וכאב מקופלים באקט היחיד
שביצעת שהרס את החיים שלך, את הגוף שלך. אקט של תליה, תליה של
קדוש מעונה. היית כל כך מעונה, ואולי זאת באמת הגאולה. אני לא
מצליחה להבין את זה כי אני לא שם."

"...אתה תהפוך רצף של תמונות בשחור לבן, לאט אשכח איך אתה
מריח, איך זה ללטף את ראשך, איך זה להתקשר אליך באמצע הלילה
כשיש לי התקף חרדה. למי אני אתקשר בלילה?

אלוהים אדירים ציון, יכולת להתקשר אלי לפני שעשית את זה, הייתי
צועקת מהודו כל כך חזק- "לא לא", שהיית שומע אותי עד אליך. למה
לא אמרת שזה יהיה ככה, למה זה כל כך כואב לדעת שאתה לא כאן.
הגוף מתפרק לי, אני לא מצליחה לאכול ולישון, אני לא מצליחה
להפסיק לבכות. והסרט הזה שמוקרן לי בראש: "כך היו חיינו"".

המכתב שחיברתי מוציא ממני ים של דמעות ורחמים עצמיים עד כדי כך
שנדמה לי שקיבלתי התקף חרדה הגורם לאובדן תחושה של הגוף שלי,
דימיתי שזה גוף של מישהי אחרת, הנפש מתנתקת לה.
התגובות האלו גורמות לי לצאת מהחדר ולחפש אחרי איאן.
   
   ערב חדש עומד בפתח. מה יקרה הערב? הרוחות הרעות לא יעזבו
אותי במנוחה.
בגיוס כל כוחותיי הגופניים שלחתי עצמי להכין ארוחת ערב.
ההתעסקות תיטיב עמי.
ירדתי לברר עם הנזירים במסעדה אם יסכימו שאבשל תפוחי אדמה
בסירים שלהם.
איאן מפתיע אותי בחזרתי למעלה ומספר לי שטופטן, "הנזיר שלו"
הופיע במפתיע, והוא לא עומד לעזוב בשעתיים הקרובות.
טופטן חשב שאיאן עוזב כמתוכנן מחר בבוקר והתחמק מפוג'ה כדי
לבלות את הערב בחברתו. השעה שבע בערב ואני מרגישה תחושה מבטיחה
של רעב.
אין סיכוי שאוכל להמתין עם ארוחת הערב עד אחרי תשע בערב,
התשישות מסמנת לי לאכול עכשיו.
איאן אומר שהוא מודע לכל זה, ובנוסף הם צריכים לשבת בחושך
במסדרון צדדי משום שהמורה של טופטן יכול לאתר אותו אצלנו
במרפסת כי הפוג'ה נערכת בדיוק מעבר לכביש.
"עוד שעתיים של שיחה על בודהיזם?" השתתפתי בצערו של איאן.
"מה נעשה? אולי נזמין אותו לאכול איתנו?"
איאן חושב שזה רעיון מצוין.
"אני אזמין מומו מלמטה למקרה שלא יאהב את מה שאני מכינה".
איאן הולך לשאול את האורח אם יאכל איתנו. הוא מתרחק מספר צעדים
וחוזר אלי כממתיק סוד
"אנחנו מתדיינים כמו זוג באפשרות לארח אורחים " הוא אומר לי
באירוניה.
"רק שהאורחים שלנו הם נזיר בודהיסטי" אני מחזירה.
איאן חוזר עם תשובת הנזיר; היא חיובית, נאמר לו שהתפריט הערב
הוא סלט ירקות חיים, מחית תפוחי אדמה ולחם בחמאה, לו זה נשמע
בסדר.
איאן מתעניין אם זה בסדר שאני אטרח ואכין הכל לבד כמו שהצעתי
לעשות.
"כן, אשמח לעשות זאת, אל תדאג"
הוא מביט בי בריכוז כדי לגלות אם אני כנה או רק מנומסת, כשנחה
דעתו הוא אומר לי בבדיחות הדעת: "צנני את היין"
אני מחזירה: "הערב יש שמפניה".

   האתגר החדש מכניס אותי לכוננות עבודה.
הצלחתי לסכם עם הנזירים במסעדה למטה שאבשל על הגז באחד הסירים
שלהם, תפוחי אדמה.
לפני יומיים אכלנו תפוחי אדמה שהפכנו למחית שעורבבה עם חמאה
שנקנתה על ידי לפני שהגעתי לסרה. הערב אפשר לחזור על המתכון
המפואר.
תפוחי האדמה התבשלו למטה. בינתיים העסקתי את עצמי בקציצה דקה
ומדויקת של ירקות לסלט ישראלי. כשתפוחי האדמה היו מבושלים
מעכתי אותם למחית, הבאתי את המומו שהזמנתי למטה- ואנחנו
מוכנים.
צריך להעביר את השולחן הכבד לפינה החשוכה. קיוויתי שאיאן
וטופטן יעשו את זה יחד, אבל טופטן מפחד להתגלות.
איאן מבקש ממני לעזור לו ולי זה נראה מעל לכוחותיי. מאמץ נוסף
כדי לקיים את ארוחת הערב ואנחנו מרימים את השולחן לשם.
ארבעתנו סועדים לאור נרות. איאן מודה לי שוב ושוב על טרחתי.
הנזיר מסתכל באוכל כמו בחיי זר. הוא לוקח בזהירות דגימה מכל
פריט. בסופו של דבר המומו הוא הצלחת הערב, וטופטן אוכל מומו
בהתלבות.

האכילה מענה אותי, הכרחתי עצמי לאכול ערמת סלט וערמת מחית
ששמתי בצלחת.
חרי האוכל תקפה אותי בחילה והלכתי לשכב.
חצי שעה לאחר מכן האוכל נפלט מגופי כמו במזרקה של מחית תפוחי
אדמה בסלט. כל עמלי להכנת הקומבינציה הידידותית הזו לעיכול
יורדת לטמיון עם הדחת המים בשירותים שלי.

יצאתי החוצה מובסת לחלוטין, עוד יום בו לא הצלחתי לאכול.
חיפשתי את נחמתו של איאן.
הוא אומר שאוכל זה ההפך ממוות, ולכן אני מקיאה כל מה שאני
אוכלת. ומוסיף שאני אישה צעירה וחזקה, לא יקרה לי כלום אם לא
אוכל כמה ימים.

זה מדאיג אותי, אם אני חולה בסרה מתי אהיה חזקה מספיק לעזוב
ולחזור הביתה?! אני במרחק של הרבה ימי נסיעה מנמל התעופה הבין
לאומי בבומבי ואין לי אפילו כרטיס טיסה!
טופטן מקשיב לשיחה בפרצוף חתום, החלטנו החלטה בלתי מתואמת
להכניס אותו לעניינים ואנחנו מסבירים לו מה קרה בחיי.
כדי להמחיש את גודל האסון אני נאלצת לומר לו "בעלי", משום
שבעולם שלו אין חברים או מאהבים בלי נישואין. אם אומר "חבר"
זאת הגדרה רחבה מידי שלא משקפת שום דבר קרוב, אבל כשאמרתי
"בעלי" זה גם לא מדויק, כי אצלם בעל זאת שותפות גורל של חיים,
וזה לא בדיוק מה שקורה אצלנו עם אפשרויות הגירושין.
ההסבר המבולבל עשה את שלו וטופטן יושב עם הבעת בלבול ומבוכה על
פניו.
לא נראה לי שהוא יודע איך להגיב במצבים כאלו, נראה שהוא קצת
בשוק מהאפשרות שמישהו לקח את חייו במו ידיו.
איאן שואל אותו אם קורה שטיבטים מתאבדים ואנחנו לא מקבלים
תשובה ברורה, כנראה זה מספיק נדיר.
לא דנו בתאריך עזיבה שלי או של איאן. טופטן חשב שאיאן עוזב
מחר. איאן אומר לו שהחליט לא לעזוב מחר מכמה סיבות והמרכזית
שבהן היא החברה שלו.
הוא מתכוון אלי, וזאת הפעם הראשונה שאני שומעת דרך ההסבר הזה
את תוכניתו להישאר איתי.

   הלילה הזה קל יותר. איאן בא לחדרי והראה לי את כל המתנות
שטופטן הביא לו כמתנות פרידה.
תיק טיבטי קטן, תמונה של סרה מלפני כמה שנים, ספר על בודהיזם.
בתמורה הוא הבטיח לטופטן לשלוח לו מגזינים על כדורגל מאנגליה.
כשהתצוגה הסתיימה כיביתי את האור ושכבתי על המיטה.
איאן כיוון את זרימת האנרגיה אלי דרך הצבת כפות ידיו על כתפי.
כשהאנרגיה חוברה הוא הזרים אלי אנרגיה דרך כפות ידיו הגדולות
ככפות תמרים. הפעם הצעתי שינסה את אזור הגב שלי.
שכבתי על הבטן וקיבלתי אנרגיה לאזור עמוד השדרה שלי. כשהוא
מסיים הוא מניח את שתי ידיו על גבי תוך כדי לווי מעשיו בצורה
וורבלית וסימולטנית.

הוא אמר: "אני מניח את הידיים שלי על הגב שלך ומלטף אותך,
עכשיו זה רק ליטוף ולא הילינג".
לי זה נשמע כמו התנצלות על מעשה שהיה חלק מהחלומות שלי עליו,
זה בדיוק מה שהוא עשה בחלום שלי, החלום שנבוכתי לספר אותו לו.
יש תחושה של חוסר ספונטאניות וחוסר ביטחון עצמי בכל מעשיו. כל
סיפוריו תמיד נסבו סביב נשים כוחניות שניתבו את האינטראקציה
שלו איתן.
אצלי חוסר הספונטאניות הזה עורר אמון מוחלט, שום מעשים בלתי
צפויים. הוא לא יפתיע, הוא לא יתקוף, הוא לא ייקח דברים שלא
שייכים לו.
הנגיעה שלו מעוררת אותי לתחושת המגע, מגע עדין. הוא מפסיק.
התרוממתי לישיבה מולו בשיכול רגליים בחושך של חדרי.

אז הוא ביקש ממני לנשק אותי על שפתי. "אני לא אשתמש בלשון או
משהו כזה" הוא מוסיף.
זה די הפתיע אותי לחשוב שהוא מתוכנן כל כך לפרטים.
"כן" הסכמתי. התשובה היא כן.
הנשיקה שלו מרפרפת על שפתי, אני מחזירה, וכך אנחנו מתמסרים כמה
שניות.
הוא מתרחק ואומר: "זה כל כך רך, לא נישקתי אישה שמונה עשרה
חודשים".
הקרבה הופסקה על ידו.

אני שולחת ידי קדימה ומלטפת את פניו, לא זכור לי ששאלתי רשות
או הסברתי תוך כדי מה אני עושה. ליטפתי את פניו כמו במסאז'
פנים שאני נותנת למטופלים שלי ולאהובים שלי אבל בלי האפקט
הרפואי של המסאז', כל התנועות הסיבוביות והלחיצות הוחלשו עד
מגע מרפרף, לא נגעתי בשפתיו, החלקתי את לחייו, סובבתי אצבעותיי
על רקותיו.
הוא הגיב בהתמסרות מוחלטת למגע. מעודדת מהתגובה הרגשתי שאני
רוצה לתת עוד למיטיבי וביקשתי שישכב בחיקי.
הוא אמר שאסור, אסור לי לעשות את זה כי רק עכשיו קיבלתי הילינג
וכל הערוצים שלי פתוחים ואסור לי להוציא אנרגיה משל עצמי.
הסכמתי מייד, הכלל הזה חמק ממני בהתלהבות של רגע.

שאלתי את איאן למה תמיד כשהוא עושה משהו טבעי שלא מצריך הסברים
הוא מבקש רשות ומנתח הכל עד זרה. יש דברים שלא צריכים להיות
מלווים במילים, כמו הנשיקה שנישק אותי הערב.
"לא צריך לבקש רשות על כל נשיקה. אני אישה עצמאית ותסמוך עלי
שאם משהו לא מוצא חן בעיני אני אביא את זה לידיעתך. אי אפשר
לעשות לי דברים שאני לא רוצה"
הוא עונה לי שהוא יודע שאני אישה עצמאית שבוחרת מה שהיא רוצה,
והוא מבין מה שאני אומרת וינסה לשפר את זה.
הוא ישב שם וניתח את הסיטואציה שקרתה בננו בהמון מילים. חשתי
מיואשת מזה ששוב פעם הוא השתמש בכלי הניתוח שלו לנתח את הטענה
שלי שהוא מנתח כל דבר.

נפרדנו ללילה. הוא הלך לחדרו ואני נעלתי את דלתי. נשארתי עם
דימוי שאיאן הוא גבר עשוי ברזל.
הוא במיטה שלו ואני במיטה שלי הוזה אותו נוגע בי, לא בצורה
מינית מידי, נגיעה של חום. ניסיון החיים שלי אמר לי שהוא עושה
עכשיו בדיוק אותו דבר, גבר הברזל.

הייתי עבורו אישה שחוותה אובדן במובן המיידי ביותר, במצבים
רגישים כגון אלו קל לבלבל רגשות, קל להעצים דברים שהיו מתונים
יותר בנסיבות שגרתיות.
אסור היה לנו לתנות אהבים.
עדיין חשתי במקום הבלתי רציונאלי שבגופי שאילו היה רוצה בי
הייתי מתמסרת בקלות למגעו, הייתי הופכת לחומר של גוף, עור,
זיעה, שיער, אישה.
נוצרה כמיהה והיא הייתה תלויה שם סביב נוכחותו, כמיהה ודחייה.

   בבוקר הוא הקיש על דלתי .
פתחתי את הדלת והבטנו אחד בשני במבוכה כאילו חלקנו ליל אהבה.
ישבנו ליד השולחן בחוץ כששתיתי קפה של בוקר, ידעתי ש 'שיחת
התודה' מגיעה.
והוא אמר: "תודה על הרוך שחלקנו בערב הקודם, מאוד נהניתי".
עבורי זה היה מאוד אישי לעבור בקצות אצבעותיי על קמטי ההבעה
שלו לצדי אפו עד שפתיו. לחוש אותו.

  עבר שבוע מאז באתי לסרה.
את רוב יומי אני מבלה בבית החרושת באריגת השטיח עם המורה
הטיבטית שלי.
התקדמתי ואני יודעת לקרוא דוגמא ולהחליף צבעים. הטיבטית בדקה
אותי מספר פעמים וכשהבינה שאין לי טעויות היא עוזבת אותי לעבוד
לבד.
היא מרוכזת בעבודתה ואני בעבודתי. בסיום כל שורה אנחנו בודקות
שוב שהקשרים תואמים לדוגמא, ומבצעות את פעולת הדפיקה והחיתוך
יחדיו.

פעמיים ביום אחד הופיע בריצה הנזיר הצרוד אקה  ובישר לי שיש לי
שיחת טלפון.
איאן אמר לו היכן אני נמצאת.
תלשתי עצמי ורצתי למסעדה במעלה הרחוב, מתנשפת מן הריצה בכיתי
בטלפון מול עיניהם המשתאות של כמה נזירים שסעדו שם וחזרתי
לעולם השפוי של הכנת שטיחים.

האצבע שלי מדממת שוב, הפצע נפתח. אין לי חיבור לגוף שלי ולכן
אין תחושה של כאב.
הטיבטית שולחת אותי לחבוש את הפצע.

השטיח שאנו מכינות נראה לי השטיח היפה ביותר מכל השטיחים
שמתוחים על נולים במקום.
הרקע שלו הוא ירוק כהה ואוף וויט, והדוגמא היא בבורדו וטורקיז.
שלווה ממלאת אותי בעשייה הזו, כמה משחרר להעסיק את עצמי בעשייה
הזו בחברת אישה נפלאה וסבלנית שנותנת לי את כל תשומת ליבה.

   הנשים ההודיות נעמדות לידנו כדי לראות אותנו בעבודה. הן
קשקשניות ומאוד מוחצנות וחום וידידות מסוג שונה מתלווים לאופי
שלהן. הטיבטית שקטה ומופנמת, היא באה מתרבות אחרת. נמשכתי
לתרבות הטיבטית, התרבות ההודית נראית לי במקום הזה כמו הפרעה
גסה למהלך החיים.
ההודית שעומדת מאחורי חסרת סבלנות לעקוב אחרי כל תהליך הקשירה
שלי והיא מעירה לי על חוסר הידוק הקשר עוד לפני שסיימתי אותו.
כשסיימתי אותו הראיתי לה שהקשר מהודק מספיק, זה סגנון הקשירה
שלי! בשתי דקות של צפייה בעבודתי היא הלחיצה אותו ולעולם לא
הייתה יכולה להיות המורה שלי.
המורה שלי היא מורה רוחנית לסבלנות ואורח רוח.
תוך כדי עידוד מתמיד ואימון אין קץ שניתן בי מהרגע הראשון
שצעדתי לכוון הנול היא לימדה אותי פרקים מתוך "זן ואומנות
אחזקת השטיח".
הרבה יותר מסתם עשייה של שטיח מקופל בקשר שלנו מול נול הברזל.

הטיבטית מסמנת על השעון שלה את השעה שש בערב.
אחר כך עם היד היא עושה תנועה של לבוא. היא אומרת: "home " ,
ומסמנת עם היד לפה- אוכל.
אחר כך היא אומרת: "boy". זאת מילה חדשה באוצר המילים.
הבנתי; עלי לבוא אליה הביתה בשעה שש עם איאן כדי לאכול ארוחת
ערב.

לא אכלתי כמה ימים. יש בי חשש שאאלץ לאכול אוכל שלא מתאים
לשבירת צום.
כדי למלא את הבטן במשהו עד השעה שש אני חולטת לי במים חמים
חבילה של אטריות אינסטנט ומנסה לאכול כמה שאני יכולה.
בשעה שש וחמישה איאן דופק על דלתי כדי להודיע לי שהוא הולך
לנסות לצלם היום את הויכוח בחצר המקדש, זאת ההזדמנות האחרונה,
נדברנו שמחר ניסע מכאן. הוא רואה את כוס האטריות בידי ושואל אם
אני לא הולכת לארוחת הערב
"כן אני הולכת, אני לא יודעת מה יגישו לי שם ואני חייבת לאכול
משהו, אז הכנתי לי קצת אטריות"
"תאמרי לה איכשהו שאני מצלם תמונות בויכוח ולכן לא באתי" הוא
מוסיף.
אין בעיה, אני מסמנת לו בשפת ידיים את כל רצף הסימנים האילמים
שיסבירו היכן הוא.
את המילה ויכוח אני מסמנת במחיאת כפיים רמה ואופיינית ושנינו
צוחקים.

   חששותיי התבדו.
בשעה שש ועשרים הגעתי לשם כשהפנס שלי מתנדנד תלוי על צווארי.
הבנות ישבו בחוץ על המרפסת ואכלו אורז מתוך קערות.
אף אחד לא השתמש שם במקלות אכילה. המנהג לאכול במקלות נשאר
בטיבט.
הבת הקטנה אכלה ביד ימין בדיוק כמו ההודים.

הטיבטית יצאה אלי והבחינה שאיאן לא איתי. היא שאלה: "boy?"
סימנתי לה עם הידיים שהוא מצלם, שכחתי למחוא כף למילה ויכוח.
הובלתי פנימה והושבתי על המחצלת, כוס של תה נמזגה מולי.
הטיבטית הלכה לבשל. לקחתי את הכוס בידי והלכתי אחריה למטבח.
המטבח הוא חדר קטן צמוד לחדר המגורים. הכניסה אליו היא מבחוץ.
תפוחי אדמה ובצלים זרוקים בפינת רצפה רחוקה, ספסל עץ נמוך
ושולחן עבודה כמו בגן ילדים עומדים לצד הקיר. על השולחן פרוסים
ירקות. גזיה מוצבת בצד האחר של הקיר.
התיישבתי בזהירות לצידה על ספסל העץ. הרהיטים כל כך זעירים
שחששתי שהם יתפרקו תחת כובד משקלי. היא קמה לטגן על הגזיה,
המקום היה כל כך צפוף שחשתי שעוד רגע שמן הטיגון יקפוץ מתוך
הסיר ויסמא את עיני. יצאתי החוצה לשבת עם הבנות.

כשהאוכל היה מוכן הוזמנתי אל תוך החדר. חשמל לא היה אותו ערב
וכולנו אכלנו על הרצפה הצרה לאור נרות כששלושתן יושבות צפופות
מולי.
בצלחתי היה אוכל שונה ממה שהן אכלו. לי היה אורז לבן יבש שהוגש
לי כמו שההודים מגישים בדרום הודו. על האורז הייתי צריכה לשים
את תבשיל תפוחי האדמה והירקות שהוגש בקערית נפרדת.
אצלן האורז נראה כמו דייסה. בינינו הוצבה צלחת פח עם עגבניות
ובצלים פרוסים.
התבשיל שלה היה ערב לחיך. הפתעה גמורה. האורז היה יבש לי מידי
ולא הצלחתי לסיים אותו. נאלצתי לעשות משהו שאני בדרך כלל לא
עושה; להשאיר אוכל בצלחת.
היא לקחה את הצלחת ממני בשוויון נפש והניחה בצד. עליה היא
הציבה את הצלחות שלהן, ושם כל הצלחות עמדו בערמה עד סוף הערב.

לידי הייתה מושלכת על הרצפה מחברת בית הספר של הבת הגדולה.
עיינתי בה ובקטע של השיעורים באנגלית היו שאלות ותשובות.
בשאלה: "שם אימי?" היה כתוב שמה של הטיבטית שלי.
העתקתי את השם על דף נייר שביקשתי רשות לקרוע מגב המחברת, שמה
הוא לובסנג פיידון.

יצאנו לשבת בחוץ. שעת השקיעה חלפה מזמן, השכנה ההודית הסיקה את
תנור הבוץ שלה בפיסות עץ, התינוק ישן בחדר החשוך.
שכנים הסתובבו בחצר, שאיבת המים הסתימה עם אור יום אחרון.
מן המנזר הגיעו קולות תפילת הערב, קולות עמוקים וגרוניים של
תפילה טיבטית עתיקה. רוח קלה פרעה את צמרות העצים, הלב שלי
התרחב והתרחב והתרחב...

לא היה בי כאב, רק השלמה.
רק הכרה מוחלטת של הרגע, כאן ועכשיו. הכל כל כך טבעי, מן תחושת
שייכות התלוותה לכל העשייה, או יותר נכון לומר; לאי העשייה.
באותו רגע הם היו האנשים החשובים לי ביותר בעולם, כאילו ידענו
אחד את השני מאז ומתמיד ולא הייתי אורחת זמנית.
ישבנו צמודות בפתח לחדר  על שק ריק. נשענות אל הקיר המרובב
בשחור של נגיעות. ילדתה הקטנה שכבה לרגלי ואני ליטפתי את ראשה.
הטיבטית שלי לימדה אותי מילים בטיבטית בהן יכולתי להשתמש מיד.
מילים כמו מים, תודה .

האש מתנור הבוץ של השכנה האירה את פנינו באור אדום כמו בישיבה
בחברותא מסביב למדורה.
בשפת ידיים ובסיוע של הילדה היא הסבירה לי שהיא באה מטיבט עם
הילדה כתינוקת, מחותלת בתוך בגדיה כדי לשמור אותה מן הקור.
היא הלכה עם התינוקת צמודה לגופה חוצה נהרות הרים וגאיות עד
שהגיעה להודו. לא יכולתי לשאול אותה כמה זמן הלכה כך בדרך אל
החופש, חופש בגלות. את בעלה השאירה מאחוריה בטיבט. לא היה לי
ברור אם כך ממי נולדה הילדה הצעירה, אבל אלו מסוג השאלות שלא
מבהירים בערב אחד.

השכנה באה בסקרנות להקשיב לשיחה. שאלתי את השכנה מה גילה של
הטיבטית.
השאלה נשאלה בקרנטקה והתשובה הייתה מפתיעה: היא לא יודעת, היא
לא יודעת בת כמה היא. את רוב זמני בארצות המזרח ביליתי
בתרבויות של דרום מזרח אסיה.
בדרום מזרח אסיה גיל האדם מאוד משמעותי ותמיד מציגים את הגיל
אחרי השם. הטמעתי את התרבות שם בצורה כזו שתמיד אני שואלת לגיל
האנשים.
כשהגעתי להודו מצאתי שאנשים צריכים לחשב את גילם לפני שהם
עונים לי, מה שסימן לי שזאת שאלה לא רווחת, אבל ההרגל נשאר
איתי.
מעולם לא פגשתי אנשים שבפשטות לא יודעים את גילם. ניסיתי:
"שלושים, ארבעים?" לא, היא לא יודעת אפילו עשור משוער.

גם אני נשאלתי שאלות, אבל לא בצורה שוטפת כי האנגלית של השכנה
הייתה בסיסית כמעט כמו האנגלית של הילדה. השאלות היו לשמי, אם
יש לי ילדים ומה העבודה שלי.

   שתקנו, רוח הערב הוסיפה לנשוב.
הייתה נינוחות בישיבה המשותפת שלנו שם. גציי האש רקדו לפנינו
מפזזים באור עתיק על הקירות.
חשתי משהו ראשוני כמו התקבצות של נשים מחוץ למערת המגורים לעת
ערב, ועם זה דעתי נחה מניתוחים מיותרים.
לובסנג פיידון נכנסה לחדר ויצאה עם חפץ צנוף באגרופה. אצבעי
נלקחה וטבעת הולבשה עליה.
הופתעתי. זאת הייתה טבעת שלה, הסתכלתי באור האש המרצד וראיתי
אבן ירוקה כהה.
הטבעת נראתה פשוטה וחיננית, טבעת של אישה עובדת שלא שמרה על
צורה טבעתית עם שאיבות המים ואיסוף עצי הסקה.
התרגשתי מאוד מן המחווה הזו, בכל מקום ובכל תרבות מתן טבעת
שהייתה בשימושך משמעו הערכה וידידות אין קץ. הסתכלתי שוב ושוב
על הטבעת והודיתי לה כשאני אוחזת בידיה הטובות.

מישהו הופיע עם אופנוע ועצר מול הכניסה לבית.
הוא הוריד את הקסדה ונכנס לחדר המגורים, כולנו נכנסנו אחריו.
הקטנה נשארה לישון בחוץ מקופלת על צידה על שמיכה שנפרשה עבורה.
הבחור הצעיר התיישב על המיטה ולובסנג פיידון הלכה להכין לו
קערת אורז.
הבת הבכורה יצאה להביא את אחותה הישנה, היא הופיעה בפתח כשהיא
נושאת אותה בזרועותיה כורעת תחת כובד משקלה.
ברגע שהיא הונחה על המיטה הילדה התרוממה בעיניים עצומות ותוך
כדי מלמולי מחאה עצבניים חזרה בהליכה מטושטשת לשכב על השמיכה
שבחוץ, הבטנו במתרחש בחיבה.

ארוחת הערב הוגשה לטיבטי הצעיר.
כשהוא שאל את לובסנג פיידון מי אני היא ענתה לו בטיבטית תשובה
ארוכה. ניסיתי לשאול: "משפחה? הוא משפחה?" לא ברור. על השולחן
עמד ספרון מרוט משימוש, כשהסתכלתי בו ראיתי שזה מילון לבית
הספר היסודי, מילון אנגלי טיבטי.
חיפשתי ומצאתי את המילה מורה. הצבעתי על לובסנג פיידון והוריתי
על המילה במילון.
לובסנג פיידון לא ידעה קרוא וכתוב בטיבטית אבל הצעיר קרא
בקול.
המילה עשתה עליה רושם עצום ונראה היה שהיא מוחמאת. היא המורה
שלי, המורה שלי לשטיחנות.
מצאתי את המילים; "אני אסירת תודה" והם הנידו בראשם בשמחה.
חיפשתי עוד מילים במילון ומצאתי עוד שהתאימו יותר או פחות. זה
היה סוג של תקשורת די מוגבלת, אבל עדיין אפשר לי לומר משהו.
מצאתי דרך לומר שאני עוזבת מחר ונוסעת למנגלור
הבטחתי לבוא ולהיפרד למחרת בבוקר בבית החרושת לשטיחים.

כשיצאתי מן הבית החוצה היא אחזה בידי ולא הרפתה עד שהגענו לדרך
הראשית.
הדלאי למה נשאר תלוי בתמונה על הקיר בחדרה, מוקף בשלל נורות
צבעוניות מהבהבות, החשמל בא ונותק חליפות.
הילדה הגדולה ליוותה אותנו. התחבקנו והתנשקנו בחום.
צעדתי במעלה הגבעה לכיוון הגסט האוס שלי, זה הלילה האחרון שלי
בסרה ורציתי לראות את איאן.

   סיור של ערב אחרון בין בתי הנזירים.
כל הנזירים גרים בבתים שמחולקים לפי המחוזות השונים בטיבט.
בכל בית גרים כל האנשים שבאו מאותו מחוז בטיבט. בשני המנזרים
של סרה יש יחדיו כחמשת אלפים נזירים, רובם ילמדו שם בסביבות
חמש עשרה עד עשרים וחמש שנים לשם קבלת הסמכה. אני ואיאן הולכים
בצעדים מדודים ומשוחחים.

איאן אומר לי שאני מאוד נחושה. אם הוא היה צריך לקשור קשרים
בשטיח הוא היה מתייאש תוך כמה דקות. לפי דעתו אני מבצעת מה
שאני רוצה לעשות.
הצטנעתי ואמרתי שזה לא כל כך רומנטי כמו שזה נשמע, פשוט תמיד
רציתי שהאנשים באסיה ילמדו אותי מיומנויות שאני לא יכולה ללמוד
במערב, כל נושא הטכסטיל מאוד מרתק אותי, ובכלל דרך העבודה שלי
עם נשים, דוגמת התקופה שחייתי עם נשות שבט התודה, לימדה אותי
להתחבר לנשיות שלי.

שאלתי אותו: "אתה לא מבצע דברים שאתה חושב עליהם?"
הוא ענה שלא ונתן לי דוגמא קצת מוזרה, אבל כזו שמשקפת את
מורכבות אישיותו ואת הנושאים שהיינו משוחחים עליהם.
הוא סיפר לי שמזה מספר שנים יש לו רעיון לבצע מיצג. במיצג תוך
כדי אקט של סדו-מזוכיזם מישהו מכה בשוט על עכוז של אישה. על
העכוז הוא רוצה להציב בד קנבס ואת השוט לטבול בצבע אדום. בסיום
יתקבל בד קנבס עם סימני ההצלפה בקווים אדומים, את הבד הזה הוא
יציג כציור.
"אז למה אתה לא עושה את זה אם זה כל כך מושך אותך?"
"משום שזה מאוד קשה, היכן אמצא אנשים שיסכימו לשתף פעולה?!"
"אולי באחד מהמועדונים  של S&M שיש לכם באנגליה תוכל לחפש
מתנדבים, ראיתי פרסומים למועדונים האלו בחנויות סקס שבסוהו של
לונדון".
"עכשיו יש אחד כזה גם בבריטון, היכן שאני גר"
"כן, אחד מאלו. מה יש לכם אתם הבריטים שכל כך מדליק אתכם
בהצלפות? אתה יודע? אני כבר כמה שנים חוקרת את הנושא ולא מעט
נתקלתי בסטייה הזו שלכם כאומה"
"אני חושב שזה קשור בפנימיות לבנים ובשיטת החינוך שם, שם נהגו
לקחת את הנערים וכופפו אותם כך לפני הצלפה"
הוא נעצר באמצע הכביש פושט את ידיו לצדדים ומתכופף קדימה כשהוא
דוחף את עכוזו השטוח לאחור, כך הוא מדגים לי את תנוחת ההצלפה
שבה העמידו את הנערים. משעשע אותי שבאמצע הרחוב בסרה מדגימים
לי תנוחת הצלפה.
"וכך זה התפשט כ"פטיש" לאחר פרסום של שני ספרים מאוד מפורסמים
שנכתבו בנושא"
והוא מפרט לי את שמות הספרים.

הגענו לפינת הרחובות בהן ההודי קצוץ האצבעות העיוור ישן, שנינו
שותקים אל מול דמותו המקופלת מתחת לכיסויים.
   נושא השיחה מתחלף לשיחה שהייתה לאיאן עם טופטן.
טופטן לא ראה את אמו מגיל צעיר מאוד, והוא התבשר על מות אביו
שנה לאחר שהגיע לכאן.
איאן שאל את טופטן כמה זמן ייקח לאימא שלו להגיע לסרה אם היא
תיסע את הדרך מטיבט לסרה.
טופטן השיב שכחודש. איאן התלבט, הוא אמר לי שמאוד מושך אותו
לשנות את חייו של טופטן בשניה ולתת כסף כדי שתוך חודש הוא
ואחיו יוכלו לראות את אמם.
"אני יכול לשנות את חייו בשניה" הוא אמר לי.
"אני לא חושבת שאתה צריך לשחק את אלוהים, אסור לך לחשוב שאתה
יכול ורוצה לשנות מהלך חיים של אנשים"
"כן אני יודע, אבל זה מאוד מפתה אותי לעשות את זה"
"אני יודעת, אבל חשוב כמה רוע ואי סדר יש בעולם הזה, אסור לנו
להתבלבל ולחשוב שבגלל שלנו יש כסף אנחנו יכולים לשנות דברים
גדולים בחייהם של אלו ללא כסף, אני משנה דברים קטנים שקשורים
בגיוס הכישורים שלי לשיפור חייהם אבל משתדלת לא להרגיש
אלוהים"
"אני יודע שאת צודקת, רק השתעשעתי במחשבה"
הגענו לגסט האוס. התחבקנו מחוץ לחדרי וכל אחד פרש לשנת הלילה
האחרון בסרה.

   בוקר אחרון בסרה. הכל הופך מיוחד וחשוב.
החדר של איאן נעול בשעה שאני קמה, הוא הלך לצלם תמונות
אחרונות.
חזרתי לחדרי כדי לארוז את הדברים האחרונים ולסגור את התיקים.
זמן ללכת להיפרד בבית החרושת לשטיחים.

   בלילה הקודם עברתי על התכשיטים שאני נושאת עמי בתיק.
שמתי בכף ידו הגדולה של איאן שתי טבעות ושאלתי איזו טבעת לפי
דעתו תתאים יותר למתן מתנה לטיבטית שלי. הוא בחן את שתיהן. אחת
הוא הניח על השולחן; זאת הייתה טבעת שאשכול אבנים קטנות
משובצות בצבע טורקיז עיטר אותה כמו פרח.
ואמר: "זה יותר אביזר אופנתי".
הטבעת השניה שהוא החזיק הייתה טבעת שקניתי בתאילנד מתחת לגשר
על נהר קוואי לא רחוק מהגבול הבורמזי. טבעת מצופה זהב אדום
ובראשה מתנוססת אבן ספיר גדולה כמו יהלום ענק.
הטבעת הזו קצת נשחקה משימוש והזהב נסדק ולא ציפה אותה בצורה
אחידה.
גם על ה"יהלום" כבר ידעתי שהוא פיסה של זכוכית. זאת הייתה
"טבעת האירוסין שלי" שנענדה במטרה להרחיק מחזרים עקשניים. היא
הייתה  הטבעת הנבחרת.

   נכנסתי לתוך בית החרושת וכולם שמחים לראות אותי, חגיגיות
נישאת באוויר.
הטיבטית שלי הייתה לבושה בסוודר אדום לוהט וצמוד עם שרוולים
קצרים
פעם ראשונה שראיתי אותה לא לבושה בשמלה טיבטית עם חולצה
תואמת, או לפחות חצאית סרונג וחולצה טיבטית. הלבוש נראה לי קצת
מוזר בבוקר הזה.
היא אחזה בשתי ידי ונישקה אותן. כרעתי מול הנול, לובסנג פיידון
הרימה את שולי חולצתה האדומה והוציאה דף נייר שהיה שמור צמוד
לגופה. על הדף בדיו כחולה כתובה כתובתה ללא שמה. אמרתי:
"name?" והיא ענתה: "לובסנג פיידון".
היה שם מספר טלפון, כנראה של בית הספר שנתן את כתובתו ככתובת
למשלוח דואר עבורה.
כשהצבעתי על הטלפון הבחנתי שהיא לא יודעת מה כתבו שם עבורה.

הסרתי את הטבעת מעל אצבעי ונתתי לה אותה.
המעמד הביך אותי ושכחתי לענוד לה את הטבעת כפי שעשתה לי. היא
לקחה את הטבעת מידי ובלי להביט בה, הודתה לי במנוד ראש והחביאה
אותה. זהו המנהג הטיבטי בקבלת מתנה. הטיבטים לא יפתחו את המתנה
בפני הנותן.
בינתיים ההודיות מהנולים המרוחקים התקרבו אלינו כדי לחזות
במחזה הפרידה.
לובסנג פיידון תפסה את ראשי חזק ונישקה אותי על כל הפנים.
קרבה פיזית מהסוג הזה עם אישה אסיאתית לא קרתה לי מעולם.
החזרתי לה חיבוקים ונשיקות וכך התמסרנו כמה זמן, שתינו על סף
בכי כורעות מול נול השטיחים.
המראה המרגש נוגע ללב ההודיות ושתיהן מצקצקות בלשונותיהן
ומלטפות אותנו על ראשנו.

   תשעה ימים חלפו בסרה וכאילו הייתי באודיסאה בזמן אחר;
בהודו אבל עם הרגשה של טיבט, מוקפת בחמשת אלפים נזירים וגבר
אחד גבוה מאוד ששם משפחתו מעיד על כך שהוא אביר.
עברתי שם קשת שלמה של רגשות; משיחות כמעט פורנוגרפיות על
התנהגות מינית עם איאן עד תחושת אובדן מוחלטת של מישהו שהפך
ברור בחיי- ציון, אל רוך עדנה ונתינה מוחלטת מצד משהי שאין לה
הרבה חפצים גשמיים והיא בחרה לתת לי את קניינה הרוחני- לובסנג
פיידון.
עתה נותר לי ולאיאן יום אחד משותף בו ניסע לעיר  מנגלור, ושם
ניפרד כל אחד לדרכו; הוא ייסע לדרום הודו ואני אצפין ויתכן ולא
נתראה יותר לעולם!

   לובסנג פיידון לוקחת אותי בידי, שתי בנותיה מתלוות אלינו.
היא מובילה אותי כך לחצר של הגסט האוס שלי, בהגיענו למדרגות
איאן עומד המרפסת מול המסעדה עם מצלמה ביד.
ביקשתי ממנו לצלם אותנו. "תישארו בשמש" אנחנו עומדות בשמש
הבוקר, לובסנג פיידון מניחה את ראשה על ראשי ושתי הבנות
מחובקות אתנו, מסה אנושית של אהבה.

עוד חיבוקים אחרונים ונשיקות והיא הולכת משם תוך כדי נפנופים.
הבחנתי שהיא נכנסה לחנות שמעבר לכביש. היא מופיעה שוב עם שתי
פיסות בד דמוי משי לבן בידיה.
אלו צעיפים טיבטיים שהיא קנתה לנו. אחד מהצעיפים מונח בטכסיות
על צווארי ועם השני בידיה היא שואלת: "boy"? קראתי לאיאן לצאת
החוצה מן המסעדה שם הוא היה עסוק בלשלם את החשבון על החדר.
הוא התקרב וכרע מולה על המדרגות, הבחנתי שהוא כל כך גבוה
שאפילו שכרע על המדרגה ראשו היה בגובה אחיד עם ראשה.
לובסנג פיידון הניחה את הצעיף על צווארו והוא אמר: "תודה אישה
טובה, הלוואי ואפגוש בך שוב באחד הימים".
חיבוק אחרון והיא הולכת.

אישה מערבית שיושבת הבוקר במרפסת של המסעדה חזתה במתרחש ושאלה
את איאן: "מי האישה הטיבטית היפה הזו?"
הוא ענה לה: "המורה של נירית, היא לימדה אותה לטוות שטיחים"

   שמעתי את ההסבר מהצד וחשבתי שזה נשמע מאוד רומנטי, מישהי
מן הילידים לימדה אותי לטוות שטיחים טיבטיים. אבל זה היה הרבה
יותר מזה, הרבה יותר מזה.
איני יודעת מדוע נבחרתי אני על ידה ולמה היא רצתה ללמד אותי
מלכתחילה.
אולי זה היה סוג של תקשורת בלתי מילולית, סוג של נתינה של משהו
שהיא הייתה מסוגלת לתת לי, משהו שאין לי.
אולי זה היה משהו עם האנרגיה שאופפת אותי, באסיה אנשים מציעים
לי דברים שלא היו מציעים לטיילים אחרים שחולפים שם.
ידעתי שהייתי האישה המערבית היחידה  שלא באה לסרה ללמוד כתבים
טיבטיים ולחקור בודהיזם, אלא רק רצתה לקשור קשרים חזקים ולהכות
עליהם בפטיש, שלא יפרמו, שיהיו צפופים, צפופים הקשרים של חיי,
צבעוניים ומסודרים שורות שורות, כפי שסודרו במשך מאות שנים של
מסורת טיבטית עתיקה.

הקשרים הישנים של חיי נפרמו בסרה בלי שתהיה לי יכולת לשלוט
בזה, וקשרים חדשים נוצרו, צפופים וקשורים היטב, חלק משטיח
ידידות שנטווה באהבה כחפץ סמלי לחילופי תרבויות ותחושת קרבה.



נכתב לזכרו של ציון אלון
1/12/1965-22/04/2003



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 5/10/03 11:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נירית הודס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה