פעם היו בטוחים שכדור הארץ שטוח, עד שבא אריסטוס והוכיח אחרת.

ביום שלישי, האחד עשר בדצמבר ישבתי במרפסת. התעוררתי בשעה חמש
לפנות בוקר, כהרגלי, על מנת לצפות בזריחה. נחמד להכין כוס של
שוקו חם ומהביל, לקחת פרוסה של לחם עם דבש ולשבת ולראות את
השמש זורחת. היה קר. תמיד בבוקר קר. השמש עלתה לעיתה בשמיים,
לגמתי מהשוקו, תמיד אהבתי להסתכל על הזריחה. מן נס קטן שכזה,
לילה שהופך ליום תוך מספר דקות . משהו בטוח שכזה, אתה יודע
שמחר בבוקר השמש תזרח. בשעה שש ושלושים השמש הייתה כבר בשמיים
במלואה, נכנסתי לבית והתארגנתי ללכת לעבודה. אני רואה חשבון,
העבודה הכי משעממת שקיימת, אבל אבא שלי היה רואה חשבון וגם אבא
שלו לפניו, שזה אפילו יותר בנאלי. אם כבר עבודה שעוברת בתורשה
אז שיהיה כבר כבאי, אסטרונאוט או שוטר, מקצוע מגניב שילדים
קטנים רוצים לעבוד בו. אף פעם לא שמעתי ילד קטן אומר "אני רוצה
להיות רואה חשבון כשאני אהיה גדול". אז כמו שהתחלתי להגיד,
הגעתי לעבודה בשעה תשע, במשרד "כהן את לוי בע"מ". זה היה יום
שיגרתי במשרד, בלי שום הפרעות מיותרת. חזרתי הביתה, אכלתי
ארוחת ערב "מוכנה בדקה", שעד שהייתה ראויה לאכילה עברו 10 דקות
והלכתי לישון.

התעוררתי בשעה 4:57, מכוסה בזיעה קרה, היה לי חלום בלהות, אני
לא בטוח בדיוק מה היה בו, אני רק זוכר שהיה שם הנשיא והכריז על
יום אבל לאומי.
כל המשך הלילה ניסיתי להיזכר מה קרה בחלום, למה נקבע יום אבל
לאומי ומתי?
הלכתי לשירותים. חזרתי למיטה בתקווה לחזור לישון, ללא הצלחה.
יצאתי מהמיטה בשעה שש, השמש עוד לא זרחה, הכנתי לעצמי שוקו
ופרוסת לחם עם דבש ויצאתי למרפסת, חיכיתי שהשמש תעלה, בשש
ושלושים השמש כבר הייתה אמורה להיות בשמיים, אבל כלום. עדיין
לילה.

נכנסתי הביתה והדלקתי את הטלוויזיה, היה מבזק חדשות מיוחד,
הראו אנשים בוכים, כאילו היה איזשהו אסון,  כמו נהרגו הרבה
אנשים, ואז שדר החדשות דיבר "כמו שנאמר מקודם, השמש זרחה היום
במערב", הסתכלתי בשעון, כבר היה 7:54 "אם אני לא אמהר", חשבתי
"אני אאחר לעבודה".

בשעה 10:02 הגעתי למשרד, רק כדי לגלות שהוא ריק מאדם, ועל הדלת
היה שלט: "כולנו נמות! לכו להיות עם המשפחה שלכם. בברכה,
נטע-לי כהן ומירון לוי".

יצאתי לרחוב, בסרטים תמיד רואים ילדים שפתחו ברז כיבוי
ומשתוללים סביבו. אבל זה היה דצמבר, והיה קר.
אנשים קפצו מהגג, סוף העולם מגיע ובמקום לחכות עד סוף היום
ולמות עם כולם אנשים העדיפו לסיים את הדברים מוקדם.
בין האנשים יכולתי להבחין באנשים עם דמעות בעיניים, חלק אפילו
פורצים בבכי גלוי.
אחרי שהסתובבתי ללא מעש במשך כמה שעות הגעתי למסעדה גדולה, גם
עליה היה שלט על הדלת שאמר "סגור עקב סוף העולם", נזכרתי שפעם
הקדמונים חשבו שליקוי חמה אומר שהאלים כועסים ויענישו אותנו,
נראה שלא השתנה הרבה. חזרתי למכוניתי ונסעתי לכיוון הבית.

בדרך היה פקק תנועה, בחדשות אמרו שהייתה תאונת דרכים ושהתנועה
פקוקה לכל הכיוונים, אנשים היו עסוקים מדי בלהסתכל בשמש, או
למעשה באין שמש, ולא בכביש. החלפתי תחנה, פרופסור כלשהו דיבר,
"ככל הנראה ליבת כדור הארץ היא שאחראית לסיבוב ההפוך של כדור
הארץ, עקב אירוע סיסמי כלשהו, הפכה הליבה את כיוונה וגרמה
לרוטציית הכדור להתהפך, אך לא הייתה אף פעילות סיסמית מוגברת
בזמן האחרון. מוזר."  והוא הוסיף ואמר, בנימה של דאגה, "אין
לדעת מה יהיו התוצאות של האירוע, ייתכן שקוטביות כדור הארץ
תתהפך וכל דבר העשוי מים, החל יצורים חיים כמו בני האדם וכלה
בצמחים ועננים, ייהרס או יתפרק לחלוטין שכן מולקולת המים עשויה
אטומים קוטביים בעלי מטען חשמלי. כמו כן אין לדעת מה יהיו
התוצאות במישור האקולוגי, כיוון שסיבוב כדור הארץ הוא הגורם
לעונות השנה ובמקרה שהעונות ישתבשו המערכת האקולוגיות תיהרס,
הצמחייה תנבל, שרשרת המזון תקרוס ומצפה לנו חורף ארוך מאוד
ולכן יש להצטייד במזון למקרה חירום".
החלפתי תחנה.
בתחנה הזו הייתה תוכנית מדע בדיוני או משהו דומה, אמרו בה
שספינת חייזרים בלתי נראית היא זו ששינתה את כיוון הסיבוב, כדי
שהאינטליגנציה של בני האדם תגדל, בגלל שמיקום כדור הארץ כיום
מגביל את בני האדם לשימוש ב-10% מפוטנציאל המוח שלהם. אנשים
שקראו יותר מדי ספרים.
החלפתי תחנה.

בתחנה ההיא הייתה תוכנית דת, השדר אמר שיום הדין הגיע, שה' הוא
זה שהפך את כיוון סיבוב כדור הארץ על מנת להעניש את החוטאים
ושרק הצדיקים יינצלו, שמחר תחל מלחמת גוג ומגוג ושכולנו, איש
ואישה, יהודי, נוצרי ומוסלמי צריכים ללכת כל אחד ואחת לבית
כנסת, הכנסייה או המסגד שלו ולהתפלל לאלוהיו.
כיביתי את הרדיו.

המחשבה ללכת למסגד הקרוב ולהתפלל לאללה עברה במוחי, אבל החלטתי
לוותר, מאז שהייתי ילד לא הלכתי למסגד ולא הייתי בטוח שאני
זוכר מה לעשות.

הרחובות היו מלאים באנשים, נראה כאילו בגלל שהשמש זרחה במערב
כולם החליטו שכדאי לצאת לרחובות, רובם נשאו שלטים כמו 'יום
הדין הגיע' ו-'קנו כאן ספרי תפילה, היחידים שיצילו אתכם
מהשטן', היו לפחות שלושה אנשים שונים עם השלט האחרון, כל אחד
הבטיח שרק הספר שלו יציל מהשטן, שאר האנשים ארגנו קבוצת תפילה
מאולתרת, פתאום כולם נהיו דתיים. אני בטוח שחלקם מעולם לא ראו
את החלק הפנימי של כנסיה בחייהם.
"זוז כבר, אידיוט" וקול צופר נשמע מאחורי, בזמן שהקשבתי לרדיו
ועצרתי להסתכל על האנשים שמסביבי הפקק התחיל להשתחרר והתנועה
החלה לזוז.

החלטתי להקשיב לעצת הפרופסור וללכת להצטייד, מסתבר שאני לא
היחיד שהקשיב לתוכנית, בלשון המעטה, נדמה היה שחצי מדינה לפחות
התייצבה בכל חנויות הכולבו ואפילו המכולות השכונתיות היו
מלאות, או סגורות עקב מכירת כל המלאי. לקראת הערב החלו להתארגן
בעיר מסיבות, בני האדם יימצאו סיבה לחגיגה בכל דבר גם אם זה
אומר סוף העולם. המסיבה המרכזית הייתה כמובן, בכיכר. הם הבטיחו
ספירה לאחור, כמו בסוף שנה לועזית חדשה בטיימס סקוור בניו
יורק. לא הלכתי לאף מסיבה, אני לא טיפוס של מסיבות.

הגעתי הביתה והחלטתי שאם סוף העולם באמת מגיע אז כדאי שאכין
לעצמי משהו טוב לאכול. פתחתי את המקרר, אבל בהעדר קניות, כל מה
שהיה שם זה רק דבש, חלב שיפוג תוקפו בעוד כשבוע, עגבנייה
ושאריות אוכל תאילנדי שעמד שם לפחות במשך שבוע. חשבתי על לאכול
בחוץ אבל נזכרתי במסעדה הסגורה והגעתי למסקנה שגם אם יש מסעדה
פתוחה אז היא בטח מלאה אנשים, חיממתי את האוכל התאילנדי ואכלתי
אותו, היה לו טעם עבש של חומרים משמרים.

לקחתי ספר מהמדף, על מנת לקרוא בזמן האוכל,  הרגל ישן. אחד
מאותם הספרים שקיבלתי במתנה אך מעולם לא היה לי זמן או כוח
לקרוא. לאחר מה שנראה כמו כמה שעות,  גיליתי להפתעתי שהצלחת
ריקה שכבר די מאוחר ואני עייף. הלכתי לישון, לא ידעתי אם אקום
מחר בבוקר ואולי במידה מסוימת לא היה לי אכפת.

התעוררתי בשעה שש, השמש התחילה לזרוח במערב, קמתי והכנתי לעצמי
כוס שוקו ופרוסה עם דבש, יצאתי החוצה והסתכלתי על השמיים חסרי
השמש, אבל זה פשוט לא היה אותו הדבר. נכנסתי הביתה, התארגנתי
לעבודה ויצאתי.
זה היה יום שיגרתי במשרד, בלי הפרעות מיותרות. אכלתי ארוחת ערב
"מוכנה בדקה", שעד שהיא הייתה ראויה לאכילה עברו 10 דקות
והלכתי לישון.

אחרי שבועיים החליפו את השמות של מערב ומזרח ואת שעות היממה,
כדי שאנשים לא יתבלבלו.

הסיפור הראשון שלי , התפרסם באתר ISF