כשהייתי ממש קטנה, בת 4 בערך, נורא פחדתי מהמוות או יותר נכון
מהסוף. כשהייתי ממש קטנה, בת 4 בערך, סבתא שלי סיפרה לי סיפור
על כוכבים, עננים, מוות ואנשים טובים ורעים. כשהייתי ממש קטנה,
בת 4 בערך, לא הבנתי כלום. ועכשיו אני מתחילה להבין הכל. היא
אמרה לי שכשמתים זה לא הסוף, אלא התחלה חדשה. כשמתים תקופה
יותר טובה מתחילה.  ואולי זה נכון, אני עוד לא מתתי כדי להגיד
מה אני מעדיפה אבל כנראה שדי טוב שם, הרי אף אחד עוד לא חזר.
היא אמרה לי שכשהיא הייתה בגילי אז סבתא שלה סיפרה לה סיפור על
המוות, על כוכבים, על עננים ועל אנשים טובים ורעים, ועכשיו היא
הולכת לספר לי אותו. היא ישבה על קצה המיטה שלי, הסתכלה לתוכי
במבט חודרי ומפיה התחילו לצאת מילים, מילים שלא הבנתי אז, אבל
עכשיו אני מבינה הכל. היא סיפרה לי שכשהיא הייתה בגילי גם לה
היו סיוטים כל לילה על הסוף ועל הפחד ממנו אבל כל זה נגמר אחרי
ששמעה את הסיפור הזה, הסיפור שכבר כל כך השתוקקתי לשמוע.
"כשמישהו מת, הנשמה שלו עולה למעלה." אמרה לי בחיוך חם. "היא
מגיעה לאלוהים, והוא מחליט מה לעשות איתה. אם היית ילדה טובה
אז הוא עושה אותך כוכב, ואם לא אז נגזר עלייך להיות ענן לנצח.
לעננים אין שורשים, אין התחלה ואין סוף, הם עוברים כל הזמן
ממקום למקום ואף פעם לא נקשרים, הם נשברים כל חורף ומשחררים את
כל הטיפות שלהם, שמישהו אחר יסחוב את הכל עכשיו כי להם נמאס.
וככה שנה אחר שנה. נוצרים עננים, סוחבים, סוחבים וסוחבים עד
שנשברים עוד פעם ושוב מתים. העננים אף פעם לא נשארים במקום
אחד, להם אף פעם לא יהיו שורשים." היא סיימה את הסיפור שלה,
קמה והלכה. כשהייתי ממש קטנה, בת 4 בערך, לא הבנתי את הסיפור
של סבתא, עכשיו אני מבינה הכל. אני ענן. נכון לעכשיו אני ענן.
בלי שורשים. בלי התחלה ובלי סוף, סתם סוחבת את כל הטיפות שלי
למקום לא ידוע ומתחילה לטפטף לאט לאט כשנהייה קשה מידי.  סבתא
אמרה לי שאם אני אהיה ילדה טובה אז אני אהיה כוכב, ממש כמו
הנסיך הקטן. אהיה לי בית בשמיים וכולם ידעו שאני שם ויסתכלו
עליי בהערצה כי אני כוכב. כבר כשהייתי ממש קטנה, בת 4 בערך,
החלטתי שאני רוצה להיות כוכב. אבל איך ענן יכול להפוך לכוכב?