שבת,3:33 לפנות בוקר.
אני בפטרול האחרון למשמרת של הלילה.
מתקרב לאזור השק"ם, כשניחוח סעודת שישי בערב עולה באפי מאזור
פחי הזבל. בתוקף תפקידי כשומר, עליי לערוך עוד בדיקה קצרה
בש.ג. וכמו בכל פעם, אני נדהם מחדש: אותו חייל ואותה החיילת
עדיין יושבים שם, כמו בכל לילה, מאז שאני זוכר את עצמי כאן.
אם אתם שואלים את עצמיכם: "איך אתה יודע שזה באמת הם כל פעם?"
- זה הרי ברור.
הם תמיד נראים אותו דבר! הבגד הירוק הזה שמחובר אליהם בעזרת
קולר מצחיק על המותניים, עם איזה כלי מתכתי שחור, שלא ברור למה
נועד.
אני חושב שגם תפקידם הוא לשמור. בעזרתו. חחח...
אני צוחק, כי לא ברור לי למה. למה הם עדיין כאן? האם יש בכך
תועלת?
אני מבין למה אני פה. לי יש על מה לשמור. אבל הם?! על עצמם הם
שומרים!
אז על כך אני נדהם בכל פעם. אבל עכשיו אני צריך לחזור למקומי.
תוך כדי הליכה המחשבות חוזרות אליי...  זאת כנראה העייפות...
אבל בכל זאת - בחייאת-ראבק, אנחנו בצריפין!  ממה יש לפחד ועל
מה יש לשמור?
החיילת הניחה ראשה על כתף החייל, אני לא רואה טוב מפה אבל היא
בטח כבר ישנה מזמן...  שיבושם לה (האפטר-שייב שלו)
הריחות מהפח מגבירים לי את התאבון ואני שוב פוזל לכיוונם...
אבל אני חייב לחזור הביתה קודם. יש לי גם תשעה פיות רעבים
להאכיל.
מעניין אם לחיילים יש בית? הם תמיד פה, זאת אומרת, או בשער או
בשק"ם.
אני כנראה אף פעם לא אבין מה הם מחפשים בצריפין. אנחנו החתולים
היינו פה קודם, רק שהם קראו לזה מחנה צבאי כדי לשמור עלינו.
באמת שלא ברור לי למה.
בסה"כ אנחנו יותר מהם ואנחנו מכירים כל חור בגדר כבר מלידה.
טוב, אני אשן על זה עוד לילה קצר ואולי מחר הדברים יראו אחרת
(כן, אני אופטימי הפעם)  מיייאוווו...


מוקדש בהערצה, לכל החיילים המשרתים בצריפין,עושים שבתות על
שבתות, לילות על לילות ללא פשר ומטרה, שומרים על טנק בודד
ועתיק, על בונקר או אורווה מימי הבריטים והכי חשוב - על עצמם!
(גם לאלו שמגדירים עצמם ג'ובניקים וגם לאלו שעדיין מתכחשים
לכך... )
ובהזדמנות זו, אני רוצה למחות, בשם החתולים ובשם תושבי צריפין
האחרים:
גלגל"צ! גם קולינו יכול להישמע ב"קולות החיילים" למרות שאנחנו
גם ככה במרכז הארץ וחוזרים כל יום הביתה!
על החתום, נחמה. (עוזבת את המקום הנ"ל בעוד פחות מחודש)