נכנסתי לבית וסגרתי את הדלת.
התנשפתי, הזעתי.
הרגשתי חולשה מצמררת שהרעידה את כל גופי.
לא יכולתי לעמוד יותר.
הברכיים התקפלו מעצמן.
נשכבתי על הריצפה בלי תחושה, בלי מחשבה.
רק חולשה נוראית.
"טלי, טלי, תפתחי את הדלת", הוא צעק לי מהעבר השני של הדלת,
כשהוא דופק עליה בחוזקה.
שמעתי אותו בוכה, מתייסר, מתחלש, מתחנן.
אבל את כולי עטפה רק החולשה, ואפילו הכאב לא הורגש.
לא יכולתי לזוז, בקושי לנשום.
"טלי אני מתחנן, תפתחי!  בבקשה תפתחי!!!"
אבל אני לא יכולתי...

"הוא בגד בי. דני, חבר שלי, הוא בגד בי", רשמתי באותיות ענקיות
ביומני הפרטי. רשמתי זאת שוב ושוב, באותיות גדולות, באותיות
קטנות, שמא אולי זה יקלט. אבל זה לא נקלט.
"נכנסתי לחדר שלה, להביא לה את מתנת היום הולדת שקניתי בשבילה,
בשביל חברתי הטובה ביותר", התחלתי לרשום.
התכחשתי להמשך. לא רציתי להמשיך יותר. לא רציתי להיזכר באותו
רגע, אותו רגע לפני שלושה ימים, אותו רגע ששינה לי את חיי. אבל
הייתי חייבת להמשיך.
"חברתי הטובה ביותר, כביכול", המשכתי באותיות קטנות, שבקושי
הבינו אותן. ניסתי לטשטש, להקטין, להמעיט; אבל זה לא הצליח
למחוק את הכאב.
רציתי להתחכש, לא להאמין, אבל ידעתי שזה אמיתי...
"נכנסתי לחדר וראיתי את גופו החלק, השרירי, השחום. ראיתי את
שפתיו מלקקות את צווארה, ומחליקות בעדינות לעבר שפתיה. את ידיו
מלטפות את גופה, את חזהו נוגע בחזה...",
עיניי התחילו להתמלאות בבכי.

לא רציתי לבכות, רציתי להמשיך לכתוב. ידי רעדה, החולשה התעצמה,
הכאב גבר, הדמעות מילאו את עיניי. אבל הייתי חייבת להמשיך.
ניסיתי בכל כוחי לשלוט ברעידות ידיי, בבכי המאיים להתפרץ בכל
רגע,
בחולשה שלוקחת את כוחותיי האחרונים. רשמתי
              "ראיתי את דני שוכב עם דיקלה"
והתמוטטתי.
נכנעתי לחולשה, לכאב, לדמעות.
פרצתי בבכי נוראי שנמשך ונמשך, וסרב להיגמר.
אותה התמונה, שבה ראיתי אותם יחד בחדרה, כשהוא שוכב עליה, חזרה
אלי שוב ושוב.
ניסיתי לפתוח את עיני, להעלים את אותה תמונה מתמשכת, אבל לא
הצלחתי.
נכנעתי לחולשה.
נכנעתי לתמונה.
נכנעתי ללנסות להתמודד. נשברתי...

ניסיתי להתמודד, להפגין שהכל בסדר.
היא בכלל לא ניסתה לבוא ולדבר איתי.
לא לבקש סליחה.
אבל מה איכפת לי? שתמות מצידי!
והוא, הוא רדף אחרי. דיבר אלי, צעק אלי, התחנן. נשבר בפני,
התמוטט. אמר מיליון פעמים שהוא מצטער. אמר שאני חייבת לסלוח
לו. אמר שהוא אוהב אותי יותר מכל דבר אחר בעולם. שאיתה זה סתם
היה. בגלל שהיא פיתתה אותו. אין לזה משמעות בעיניו.
וראיתי את הכאב בעיניו, ראיתי שהוא מצטער. ידעתי שהוא אוהב
אותי יותר מכל דבר אחר בעולם.
אבל לא יכולתי להתמודד עם הכאב, עם אותה תמונה שקופצת לי לראש
בכל רגע, בכל שניה, בכל מצב.
אבל במיוחד לא יכולתי להתמודד איתו.

אז התעלמתי. התעלמתי מכאבו, התעלמתי מדבריו, מחולשתו. התעלמתי
ממנו. ברחתי ממנו.
אבל עדיין המשכתי לאהוב אותו בכל ליבי. עדיין המשיכה לעבור בי
בכל פעם שראיתי אותו, אותה הצמרמורת, אותה ההתרגשות, אותה
התשוקה.
ואהבתי אותו, אהבתי אותו כל כך. אבל נכנעתי להתמודדות. נכנעתי
לכאב.
הייתי מסוגלת רק לברוח, להתעלם, להתכחש לאותה תמונה.
וככל ששמעתי אותו יותר מבקש ממני לסלוח ולשכוח, ככה יותר רציתי
לסלוח לו על שבגד בי ולשכוח מכל שקרה. כי כל כך רציתי להרגיש
שוב את מגעו החם עוטף אותי, לחוש את הביטחון הרב שהוא נתן לי,
רציתי להרגיש אותו. ויכולתי לסלוח. סלחתי.
אהבתי אותו וידעתי שהוא אוהב אותי.
הייתי חייבת אותו. ראיתי שהוא חייב אותי.
יכולתי לסלוח, אבל לא יכולתי לשכוח...