New Stage - Go To Main Page

נועה ולנר
/
אני וטרנטינו

נכתב עם ליאור א
http://stage.co.il/Authors/liorO

אי אפשר להגיד עליי שאני יפה. כמובן שיש אנשים שאומרים. הם
מנסים לשפר את ההרגשה שלי. יש בי דברים שאני אוהבת, אבל את
רובם אני לא, וגם על אלו שאני אוהבת יש לי המון ביקורת.
חברות שלי רק מאכזבות אותי, אף אחד לא מבין אותי, והן שאמורות
להבין, ממש לא מבינות אותי.
החבר היחיד שהיה לי, לא הבין אותי, ואני, כנראה שלא אהבתי אותו
מספיק כי עובדה, לא הצלחתי להשאיר אותו איתי, הוא עזב אותי,
נפרד ממני, אחרי שהוא בגד בי.
אתם רואים? אז למה שאני אאמין שיש בי משהו אם ככה כולם מתנהגים
אלי???
הייתה לי גם פעם חברה, לא סתם, באמת אהבתי אותה, והיא, מכוערת
מוות, אבל מה, אהבה אותי, כמו שאף אחד לא אהב או נתן לי להרגיש
מעולם. היא מתה. איידס.
לא התאבלתי עליה, אני עסוקה יותר מדי בלהתאבל על עצמי, כשלא
כואב לי מספיק אני נותנת למישהו  להכאיב לי, כשאני נהנת מהסקס
איתו אני מפסיקה אותו באמצע, רובם, אז, מוצאים לנכון להכאיב
לי.
כל הביצפר, היו שולחים לי הבנים מכתבי אהבה, אני יודעת, סתם
כדי להציק לי על איך שאני נראית, ברוב הבושה עוד הייתי צריכה
לענות להם "לא" ולרוץ לשירותים.
ההורים שלי תמיד היו מציקים לי, שלחו אותי לפסיכולוגים, אחד
מהם אפילו ניסה לגעת בי, התחלחלתי ורצתי משם, בוכה.
ואז אבא מת. זה ישמע לכם ציני או מגעיל אבל זה היה היום המאושר
בחיי.
הוא היה תמיד קר כזה, לא דיבר איתי בקושי חוץ מכשצריך לצעוק
כמובן.
הוא מת והשאיר לי המון כסף, אז למה שלא אהיה מאושרת? סוף סוף
העצמאות שרציתי. דירה קטנה בהרצליה, וציוד המוסיקה שתמיד חלמתי
עליו.
אבל משום מה , זה לא סיפק אותי, שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא
שהתגעגעתי לאדיוט ההוא-אבא שלי, זה פשוט שמשהו בפנים אמר לי ,
שאני צריכה יותר.
אז השתמשתי בחלק מהכסף שהפגר השאיר לי, ועשיתי ניתוח פלסטי.
אחר כך הגעתי לבית הספר הישן שלי, אף אחד לא זיהה אותי מה
שהבהיר לי שהכל הולך מצוין.
השגתי את הכתובות של כל הבנים האלה, הבנים היפים שהחליטו לרדת
עלי, שבגללם הפסיכולוג הבן זונה הזה נגע בי, בגללם!
הרגשתי את הדם מגיע לי לנקודה הכי גבוהה במוח, אבל שהסתכלתי על
עצמי במראה, נרגעתי.
השגתי את הכתובות, הם גרו בשיכונים, "עשירים בני זונות",
דקלמתי לעצמי בדרך לבית הראשון
"רמות השקמה 10" היה כתוב על הדף, נכנסתי , ודפקתי על הדלת,
הוא פתח לי, שחר.
אהבת חיי, הוא שמעולם לא הסתכל עלי, מלבד בכדי לצחוק עלי.
התנצלתי בקול מאנפף ואמרתי שטעיתי בדירה, המראה פעל באופן
מושלם, הוא הכניס אותי, והזמין אותי לקפה.
תוך שש דקות  היינו שנינו, מתנשפים על הרצפה הקפואה שלו.
הוא גמר והתהפך על צידו בגרגור מעושה של חתול.
כיוונתי את האקדח הקצר לשערו השחור, החלק, האקדח שיחרר ירייה
אחת ,והוא שכב שם
יפה ,ושקט, לתמיד.
החתול שלו התקרב לעברי והתחיל להתחכך בי , ככה נעים עם הפרווה,
קמתי והוא לא רצה לעזוב אותי, בעטתי בו, הוא נפל ככה על הגופה
של שחר, התחיל ללקק את הדם.
עליתי לחדרו, קומה רביעית, החולירע המליין, ראיתי שם המון
תמונות של אותה בחורה, כל הזמן אותה אחת, ילדה קטנה כזאת,
מגעילה.
כן, זה נחת עלי כמו שזה נוחת מעל שורות אלו.
פתאום.
זו אני.
הבטתי במגירות, אחת נעולה, שברתי אותה והתחלתי לקרוא מכתבים,
הם כולם נועדו לי, הדמעות ניקו את הדיו שלכלך את הדף באותיות
אהבה ממוענות אלי.
הבטתי באקדח, יותר נכון הוא הביט בי, זרקתי אותו על הרצפה
וטמנתי ראשי בכרית, כמה בכיתי. כמה שנאתי את עצמי כמו שלעולם
לא שנאתי.
עכשיו, אבל עכשיו , אני עצבנית. כועסת, מחפשת נקמה. להתאבד
יהיה פשוט מדי. פשוט ככה.
ואולי, אולי הם באמת התכוונו למה שהם אמרו?
הבטתי בכתובת הבאה, מנסה לבחור, הכי קרוב לפה, רצתי כמו מטורפת
לא שמה לב שהאקדח עוד בידי, אנשים ראו זאת והתחילו לרוץ.
שירוצו.
אייל. בבקשה שזה יהיה הוא שיפתח את הדלת, בבקשה, אני רוצה
לשאול אותו, ואז לזיין אותו, ואז להרוג אותו.
לא דווקא בסדר הזה.
אייל פתח, מביט קודם כל בשדיי ואחר כך בוחן את גופי, תפסתי לו
את הסנטר והעליתי אותו שיביט לעיני.
" אתה לא מזהה אותי ? " שאלתי.
הוא הזמין אותי להיכנס, שמח במה שנפל בחלקו.

רציתי לשאול אותו כל כך הרבה שאלות, הוא היה החבר הכי טוב של
שחר. הוא לא זיהה, על השולחן ראיתי את השורות של הקוק, הוא לא
יכל להיזכר איך קוראים לו אפילו אם רצה או אם לא היה מעביר
ניתוח פלסטי על השם שלו.
כיוונתי אליו את האקדח, הוא נרתע אחורה ונפל לרצפה, כוונתי את
האקדח למטה, איפה שעוד שעה תהיה הגוויה שלו.
"עומד לך?"
שאלתי
הוא חייך אלי חיוך מפגר, חיוך של אחד שיודע שעוד שניה הוא הולך
לזיין
"ככ...כ...כ....ן...ן.."  הוא ענה לי, במבט מסומם.
יריתי בו, הוא צרח, הדם נשפך מסביב,
"תתעורר!" צרחתי לו, "תתעורר, מסומם!" , בעטתי בו, הוא כבר לא
זז
"שיט" צעקתי לעצמי והסתובבתי ברחבי הדירה, אולי כדי לנסות משהו
שיעזור לי, הרגשתי כמו באיזה סרט ממש מוזר של קווינטין
טרנטינו, אבל סופסוף בתפקיד הראשי.
הכתובת הבאה הייתה מטושטשת , כנראה מהדם שנחת על הדף.
הבטתי לשולחן, כמוטיב חוזר הקוק הביט בי. הפכתי את השולחן
ויצאתי.

הפעם האקדח היה מוחבא, שמתי אותו בכיס הפנימי של המעיל,
והמשכתי בתקווה שזו הכתובת הנכונה.
צלצלתי בדלת, שיכור אחד פתח אותה."ניר פה?" שאלתי, הוא בחן
אותי כמו שבוחנים דג בשוק, "הוא פה" הוא ענה. נכנסתי והדלת
נטרקה מאחורי. ניר לא היה שם, רק זה שפתח לי את הדלת, ועוד
אחד, דווקא נראה טוב, אבל בעיניים שלו היה משהו מפחיד.
הסתובבתי כדי לצאת משם, הוא תפס אותי והצמיד אותי לקיר, קיבלתי
חבטה באף החדש שלי והתחיל לרדת לי דם, איבדתי את העשתונות,
התחלתי לצרוח, הוא חסם את פי עם היד שלו וחבר שלו הוריד לי את
המכנסיים.
הוא הכניס את אבר המין שלו וכל כך כאב לי, צרחתי ולא נשמע קול
אחד מפי החסום, נגמר לי כל הכוח בשניה אחד, אבל בלי דמעה, אף
דמעה לא ירדה.
הוא הכניס פעם שניה,התעשטתי, נזכרתי, הוצאתי את האקדח מהכיס של
המעיל ופשוט כיוונתי אותו מעל ראשי ויריתי.
בדיוק בתוך הפה. הוא נפל על הרצפה, הכנסתי בו עוד שלושה
כדורים. שיכאב לו למניאק. הוא כבר מת.
חבר שלו הביט בי בעוד שהוא הולך אחורה ומסמן לי בידו לא לירות,
הלכתי לכוונו ונפלתי מהמכנסיים המופשלים, הורדתי אותם לגמרי,
עצמתי עיניים חזק, כל הכאב, וכל הכאב, וכו-לו נעלמו אל תוך חדר
הכעס שלי.
"תרד!" פקדתי עליו, לא מרגישה איך אני גורמת לעצמי להרגיש כמו
זונה. הפעם שהוא ירגיש כמו זונה, הוא נד בראשו לשלילה, הצמדתי
את האקדח לראשו וביד השניה הורדתי את הראש שלו למטה, כמעט שנפל
לי האקדח מרוב שזה היה טוב, לא הוא, המצב, גמרתי , וזה היה
פשוט ארוך, זרקתי את הראש שלו ממני והוא נחבט ברצפה,
הוא התעלף
פשוט נפל
"אף אחת לא גמרה אצלך, אה חמוד?" סיננתי לעברו, הרגשתי נהדר.
הוא שכב מושפל על הרצפה, החלטתי לעזוב אותו, את העונש שלו הוא
קיבל.
על  הדף נשארה כתובת אחת, כתובת אחת שנראתה לי קורצת אלי, משהו
אמר לי שזה הולך להיות טוב.
הגעתי לדירה, דירה בשכונה מטופחת, עצים ירוקים, ובתים מסוידים
בלבן, ריח הסיד היה עדיין טרי , הרגשתי ממוסטלת
משהו מהקוק שהיה שם, אולי לא הייתי צריכה לקחת שורה מזה,
אלוהים יודע מה המסומם שם בפנים.
אני לא יודעת למה, אבל שנייה לפני שדפקתי בדלת התנגן לי השיר
של פינק פלויד בראש-"היי אתה", זימזמתי לעצמי
והרגשתי את החיוך מתפשט לי על הפרצוף.
את הדלת הוא פתח לי, לידו עמדה אישה מהממת, שניהם היו חצי
ערומים,
"כן?" הוא  שאל בתמיהה
לקבור את עצמי? איפה? לא ידעתי.
לא ידעתי מה לעשות, שום דבר לא הולך כמתוכנן.
העיליתי את מבטי מהרצפה תוך כדי שאני מותחת חיוך על הפנים, רחב
כזה, היא , המהממת, חייכה אלי חזרה והזמינה אותי להיכנס, תאמת?
לא חשבתי שזה יהיה כל כך פשוט. הוא , היה מופתע, אבל הרעיון די
התחבב עליו, אחרי שעה של צחוקים על שלוש כוסות קפה, היא הודיעה
לי שהיא ממש מחבבת אותי. הוא לעומת זאת, הודה שהוא ממש לא מזהה
אותי אבל מאמין לי שזאת אני, רק בגלל שזכרתי את כל ההשפלות שהם
עשו לי.
"השפלות למה?" הוא שאל. יד על האקדח, אבל וויתרתי.
הסברתי לו כשהוא הפסיק אותי ואמר לי"הכל היה אמיתי, אני לא
מאמין, אנחנו חשבנו שאת סתם סנובית. "
הוא קם לשירותים.
היא, התקרבה אלי, עברה בי צמרמורת כשהבטתי בעיניים שלה, היא כל
כך יפה!
"היית פעם עם אישה?" היא שאלה. "אהבתי אחת כזאת" עניתי.
"בואי נהרוג אותו!" היא הציעה, שאלתי לשפיותה והיא ענתה לי:"
הוא מדהים, במיטה כמובן, והוא מאהב נפלא, אבל, אני מכירה אותך
רק שעתיים וכבר אני מרגישה ממך משהו , מוזר, שלא הרגשתי
מעולם"
"אני, א-א- אני לא יודעת"עניתי לה בגמגום. הצעתה ממש הייתה
מגרה, ולא רק מינית, אבל להרוג אותו? לא רציתי, הרגשתי טוב
בקשר למקום הזה, לאנשים האלו, לבית הזה, לא רציתי לעשות משהו
כזה.
הוא חזר מהשירותים."איזו אווירה השארת לי שם ?" היא שאלה אותו
בחיוך. הוא הביט בה והיא ישר אמרה"טוב אני עולה לשירותים
למעלה, גברים!" הוא התיישב ממש צמוד אלי. והביט לי בעיניים. כל
כך הרבה עצב היה שם. כל כך הרבה.
"את לא יודעת כמה אהבתי אותך, את לא מתארת לעצמך! כל כך הרבה
כתבתי לך ואת היית זורקת אותם לפח והולכת לך!
אני לא יכול, אני אוהב אות מונה, אבל את האהבה הנצחית שלי,
בבקשה, היא לא מכשול, לא איכפת לי אפילו להרוג אותה! בבקשה
תהיי איתי, בבקשה, כל כך הרבה שנים של החמצה!"
שמתי את האצבע שלי על שפתיו כדי שישתוק, הוא נישק אותה.
מונה חזרה, והם התנהגו רגיל לגמרי, התנשקו וחייכו אחד אל השני,
כשבכל פעם מישהו אחר היה מציץ ומביט בי.

תפסתי את מונה בשיער חזק והוצאתי את הפה שלה משלו, הכנסתי לו
אגרוף בפרצוף ועזבתי את השיער של מונה, נעמדתי מולם וכיוונתי
את האקדח.
כל אחד מהם קפץ לצד אחר של הספה, ואני מכוונת ימינה, שמאלה,
ימינה, כולם שתקו, זה נמשך נצח של דקה בערך, הוא , יכול להעניק
לי את הביטחון , את הסקס, את הראש האחיד כמו שלי שתמיד רציתי
שיחבק אותי בלילות, היא, מונה, היצור הכי יפה שראיתי מאז שאני
זוכרת את עצמי, יכולה לאהוב אותי, אני יכולה לאהוב אותה, אני
יודעת מה זה אישה לאישה כשיש אהבה.
זה שווה כל זין בעולם.
שניהם, ערומים, משקשקים מפחד, מביטים שניה בי שניה באקדח.
התחלתי לחשוב על הכל, על כולם, על כל מי שאי פעם לעג לי, כל מי
שאי פעם עבד עלי ושם מלח על הפצעים שהיו לי, והיו לי המון,
בקיצור, על כל הפספוסים וההחמצות שלי בחיי, רק מפני שהייתי
בטוחה ש...
המכוערת הזאת, בטח כל כך הייתה בשוק שאני מוכנה להיות איתה,
שהיא הייתה מוכנה לתת לי הכל כדי שאני אשאר אייתה, לתת לי
אשליה של אהבה, אינטרסנטית מסריחה, טוב שהיא מתה מאידס, ואני
חשבתי שזו האישה שהייתה אהבת חיי.
כוונתי את האקדח למונה, השנאה לנשים הייתה פשוט ענקית באותו
רגע, היא התחילה להזיל דמעות, התקרבתי אליה, צעד צעד, באיטיות,
מביטה בה , עומדת להגיד לה שתמסור דש לאלוהים.
פתאום שמתי לב למשהו, הבן זונה מאונן, הדליק אותו כל העניין,
בנים פשוט מסוגלים להיות.. אווווו!!!!!!!,
"מה אתה חושב הא? זה מגרה אותך? כן? כן? אם אני אחתוך לך את
הזין זה יגרה אותך? יעמוד לך? אתה נדלק מהקטע? אתה רוצה שנתחיל
מכות בבריכת בוץ גם? הא?!!"
כל מילה שלי ואני מצמידה לו את האקדח לראש יותר חזק, כשהבחנתי
שהוא מאונן, פשוט זינקתי עליו, אני עכשיו שוכבת עליו עם האקדח
לרקה, רגליים שלי סגורות ושלו פתוחות, הזין שלו נגע לי בבטן,
הרגשתי שהוא גומר.
"יא חתיכת!!!!!"
לקחתי את האקדח והכנסתי לו את הכת בראש, התחיל לרדת לו דם,
קפצתי, הבטתי בנוזל שהיה על גופי, והכנסתי את הקנה של האקדח
לפה.
כל היום המסריח הזה רץ לי שוב בראש, הכל, כל הריגושים, כל
הסקס, כל הכאב.
התחלתי לבכות כמו משוגעת.
מאושר! זה עומד להיגמר, הכל , עכשיו, בלחיצה אחת!
לחצתי על ההדק.
"קליק"
אין כדורים, "קליק , קליק, קליק יא בן זונה!!"
עמדתי נבוכה ולא יודעת מה לעשות. פשוט לא יודעת מה לעשות.
שניהם מסתכלים עלי במבטים המומים, ואני מרגישה את הקוק עולה לי
בכל הגוף
"שיט" צעקתי לעצמי , הרגשתי כמו באיזה סרט ממש מוזר של
קווינטין טרנטינו, אבל סופסוף, סופסוף בתפקיד הראשי.


נכתב עם ליאור א
http://stage.co.il/Authors/liorO



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 25/5/01 17:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה ולנר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה