אין מה לעשות.
אין עם מי לדבר.
חושבת על כל מיני דברים,
נכנסת לדיכאון ויוצאת ממנו,
משתגעת!

מתה לעשן כבר,
אבל מפחדת,
נתי אמר שהוא לא ידבר איתי יותר.
מנסה לשכנע אותו...
אבל זה לא הולך.
או אני או זה,
כך הוא אומר.
מה יותר חשוב לך?
הוא שואל.
ואני משתגעת!

כל כך משתוקקת לזה.
הולכת לטלויזיה,
אבל אין מה לראות.
מרביצה לקירות,
זה כבר לא עובד.
מתה להתקשר אליו.
לא לנתי, לאקס...
אבל אסור.
פשוט אסור!
למרות שנתי מרשה...
ואפילו רוצה.
אסור.
משתגעת!

אני רק אפגע.
ואפגע בו עוד יותר.
מכונת הרס, זה מה שאני.
אז מה קורה כשמכונת הרס הורסת את עצמה?!
כלום.
אז מה זה משנה אם אני אעשן?!
אבל לא.
משתגעת!
למה אנשים לא מבינים את זה?!

למה?! למה הוא היה חייב לעשות את זה?!
למה עד שהצלחתי להתרחק,
לקרוע את עצמי ממנו,
לחבוש את החבלות ולהתעלם מהכאב,
למה אחרי חודשיים שלא ראיתי אותו
הוא חייב לחזור
הוא חייב לבוא,
לדבר, להתקרב, להחמיא.
האם הוא בכלל יודע שאני לא יכולה,
פשוט לא יכולה להתנגד?!
משתגעת!

כל כך רוצה את הסיגריה הזאת...
למרות שאני יודעת שהיא לא תעזור לי
ושהכל רק אצלי בראש... עניין פסיכולוגי.
אבל מה לעשות?!
אני רוצה את זה!
אבל הוא לא מרשה...
משתגעת!

מעניין למה מתי שהאקס לא הסכים
זה לא ממש השפיע...
לא ממש הפריע...
אולי בגלל שהוא לא היה שם כשרציתי אותה
או בגלל שתמיד רציתי אותה בגללו.
למי אכפת מחור בריאה?!
אני רוצה סיגריה!
עכשיו!
אבל הוא לא מרשה.
ואני משתגעת!


מוקדש לנתי, שתבין כמה אתה חשוב... ושכן השפעת, והרבה!
ולדניאל, כי אני יודעת שזה יאכזב אותך, אם זה יקרה.
ואולי גם אותי... אבל אני עדיין משתגעת.

מוקדש גם לאנשים שחשובים לי...
שלא רוצים שיהיה לי חור בריאה...
אבל לא מאיימים עליי אם אני רוצה (אהם, אהם...).
אוהבת אתכם,
שלכם,
עדן.