הוא התעורר מתנומת הצהריים שפקדה אותו, גופו עדיין מכורבל
בסדין.
"את הולכת?" שאל את החיילת שהתלבשה לידו.
"כן, אני צריכה לעזוב." היא ענתה, בלי להביט בו.
"המכנסיים שלך התייבשו?" שאל, מחכה להתייחסות כלשהי, ולא בדיוק
יודע מה לעשות עם עצמו.
היא כפתרה את חולצתה וענתה כלאחר-יד: "כן, לקחתי אותם כבר
מהמרפסת."
"ככה הסתובבת בדירה?" בחיוכו, גם אם רחב היה, היתה ביישנות
מסוימת; מבחינתה היה הנושא מובן מאליו. "להכין לך משהו לשתות,
לפני שאת יוצאת?"
היא הסתכלה במראה ואספה את שערה בגומיה שחורה כשענתה: "לא, לא
צריך."
"את בטוחה שזה בטוח?"
היא הסתובבה לעברו - ולראשונה, בנימת עניין: "בטוחה בהחלט, אל
תדאג לזאת." השיבה.
היא ניגשה אליו ונשקה לו על לחיו, הוא אחז בידה עוד קצת...
"להתראות." אמר.
"ביי." השיבה.
הוא לא יצא מהמיטה עד שלא שמע את דלת הבית נטרקת.

הוא נכנס לדירה, שמט את התיק, ונכנס למטבח. הדליק את הרדיו
"היחיד פה שמקשיבים לו." חשב לעצמו, בעודו מחייך לעצמו חצי
חיוך לעגני שנועד לגונן מפני המרירות הטמונה במחשבה הזו. הוציא
בקבוק בירה מהמקרר ושתה מהבקבוק. נשען על המקרר, חש את הקור
שבמתכת כנגד החום של גופו, תחושה מצננת מאין כמותה, לאחר מספר
לילות ללא שינה וימים חסרי תיאבון - לאחר תחושת הכמעט התעלפות
שבבוקר. מחשבותיו נדדו.
סגר את הבקבוק, והמשיך להישען על המקרר. לפתע פניו התעוותו
בכאב עז, חד וחותך ומפיו נמלטה אנחה:
שם, נוכחות שניתן להרגישה.

החזיר את הבקבוק החצי ריק למקרר "אם אמא היתה יודעת כמה אני
שותה היתה הורגת אותי." חלף הרהור מאיים במוחו, שלא הצליח
לנערו מעייפותו. באיטיות גרר עצמו אל השולחן, והתיישב סמוך
לרדיו, עוצם עיניים ומאזין למוזיקה. כעבור זמן מה התרומם וגרר
עצמו לאמבטיה, להתנקות קצת מהחיים שבחוץ, מהלימודים,
מהבחינה...

הוא בדיוק חפף את שיערותיו הארוכות כששמע טפיפות רגליים עליזות
בחדר המדרגות, פסיעות, וצלצול צורמני בדלת.
"רגע!" צעק. "מי שם?"
"זו אני, איריס!"
"איריס?" תהה. איריס, ידידתו מהתיכון, כאן? מה היא, מכל
האנשים, עושה כאן?
"אני כבר בא!" צעק.

הוא שטף את עצמו בזריזות ובמרץ, כאילו עצם היותה כאן מסוגל
לסלק כל צרה ובעיה שהיא. מיהר לקחת מגבת להסתיר את פלג גופו
התחתון, ו-אופ- החוצה, מיהר לפתוח את הדלת בעודו מטפטף, שמח על
בואה.
"אוי, אני רואה שהפרעתי לך." אמרה החיילת החמודה שניצבה בדלת,
מחייכת חיוך נעים ונבוך, בעוד עיניה הכחולות-עמוקות בוחנות את
לבושו המוזר.
"אוי, לא, בכלל לא." חייך "כנסי, אני רק אתלבש ואני בא."

הוא ניגש בחזרה לחדר האמבטיה הקטנטן והתלבש במהירות. מפאת החום
לבש רק מכנסי ספורט קצרים וטי שירט לבנה, ניגב את שערו ואף
העביר בו מסרק, ומיהר לקבל את פני האורחת החשובה.
"נו, אז מה את עושה כאן?" היתה שאלה הראשונה לאחר שחימם מים
ולאחר ה"מה נשמע?" המקובל.
"בדיוק הייתי כאן בפיקוד, והחלטתי לקפוץ ולבקר אותך." השיבה.
"מה רצו ממך?" הוא התיישב מולה.
"שום דבר מיוחד." נאנחה. היא שיקרה, אגב.
"לא רצית ללכת לעתודה?" הוא הספיק לברר שהיא פקידת-לשכה, הוא
כמעט התקשר אליה יום לפני שהתגייסה.
"מזמן ביטלתי. עדיף להיות פקידה מאשר בעתודה."
הוא הנהן לדאבונו בהסכמה. "מרוצה?"
"למדיי." ענתה ביובש. "נו, אורי, איך אצלך?"
"לא משהו. לומדים קשה, וצריך להשקיע, ולא בדיוק ישנים בלילה,
אבל הלימודים מעניינים. ולפחות אני לא רץ בג'בלאות."
"ואיך החבר'ה?" שאלה, יודעת כמה קשה לעתודאים במיוחד בנקודה
זו.
"בסדר - העתודאים ממש נחמדים, ואומנם אין כל-כך בנות, אבל
האנשים מעליי מתייחסים דווקא בסדר." זו היתה התשובה הרגילה
שלו, אבל הוא לא נשמע מאוד משכנע.
"אז אתה חצי-מרוצה."
"כן. איך הגעת לכאן, בכלל?"
"לא מסרו לך שטלפנתי אלייך ביום ההולדת?" - אורי נד בראשו -
"בכל אופן, ביקשתי את הכתובת שלך. טוב שיש לך דירה משלך."
"אין לך מושג, ביקרתי אצל חבר שלי במעונות, סיוט לגור שם, כזה
רועש. וזו דירה במקום טוב."
איריס הנהנה בהסכמה. "בכל אופן, יש לי רק כשלוש שעות לפני
שאצטרף לנסוע חזרה לבסיס. תגיד, אתה גר פה לבד?"
"עם רועי, מהתיכון, ועוד אחד, גם כן עתודאי, שאת לא מכירה."
הוא קם לעבר הקומקום. "תשתי משהו?"
"תה קר. שלוש קרח, שניים סוכר." הוא הכין לעצמו נס ולה תה, שמח
שלשם שינוי מתקן הקרח מלא.
"עכשיו עונת המבחנים, כמו שאת יודעת - הם בבחינה של כימית,
שצריכה להיות איזה ארבע שעות בערך."
איריס נראתה מבועתת מהרעיון של ארבע שעות בחינה. "ומה איתך,
מתי הבחינה הבאה?"
"בדיוק היתה לי בחינה עכשיו, הבאה עוד חמישה ימים."
"במה היה לך?"
"את חושבת שאני זוכר?"
"הדחקת את החוויה." היא גיחכה.
הוא חייך אף הוא, אך עדיין החזיק את הכוס בעצבנות. לו היה קר
באותו יום, ניתן היה לחשוב שהוא שואב חום מהכוס - אך היה זה
יום שרבי למדיי. "לא התראינו מאז... מאז שהתחלתי ללמוד, לא?"
"כן. אני אפילו לא ידעתי שהתחלת לגדל שיער - היא רכנה אל מעבר
לשולחן וסחטה מים מאחד מתלתליו השחורים.

בראש שניהם עברה אותה המחשבה. הם למדו באותה שכבה; את כל
שיעורי ההגברה עברו ביחד: הוא יושב מאחוריה במתימטיקה והיא
לפניו בפיזיקה. גם אם נגיעה זו היתה הראשונה המודעת שלה בו, זה
לא אומר שהמתח ביניהם היה קודם מובלע: הוא תמיד ידע היכן היא
נמצאת, כאילו חץ מצוי מעל ראשה, וידע שאותו דבר נכון גם לגביה.
כאשר היא הסתובבה עם אנשים אחרים בתקופות שונות של התיכון -
תמיד ידע הוא מיהו אותו אחד, כשם שהיא ידעה בדיוק מתי בדיוק
הוא נפגע. תקופות אלו היו הקסומות ביותר בעיניה - הוא היה מקנא
לה, והיא ידעה זאת. הכאיבה לו, וכאבה את כאבו. וכאשר נעזבה:
בכאבה נמהלה שמחתו, כשם שבשמחתו נמהל כאבה.

"סיימת את התה?" שאל. קם ונטל את הכוס שלו ושלה.
"איך רועי, בלגניסט?" שאלה כאשר נעמד אורי והחל מתמקד בכלים
המבולגנים שבכיור, שוטפם במרץ.
"בסדר." המהם. האמת היא שרועי התלונן עליו, לא ההפך.
היא קמה ונעמדה לידו, שוטפת את הכלים שסיבן.
"ומה שלום החברות שלך?" כוונתו היתה לשיחת חולין, אך דומה
שאיריס לא נתכוונה להסתפק בזאת.
"למה, רוצה שאשדך לך אחת מהן?"
הוא נעץ בה מבט והמשיך לעבוד, מתעלם מהשאלה.
"תראה, אני לא תמימה, אני יודעת שאין בנות בעתודה."
"לא ממש." גיחך. "כלומר, מה איתך, יש לך מישהו?"
היא לא רצתה באותו רגע לדבר על המפקד שלה. "יש לי איזה
מלנת'לפים מעריצים מאז שהתגייסתי."
"מישהו חשוב?"
"לא הייתי נסחפת."
היא ענתה בנוקשות ושניהם שתקו. היתה זו הפעם הראשונה שאורי
ניגש מיוזמתו לכיור, כך שהיו שם הרבה כלים.
"אז יש לך זמן בין הלימודים לבנות?"
"בין הלימודים? מה זה?"
"איזה חתיכה מהמעבדה?" ניסוחה היה קליל, אך הנימה - רצינית.
הוא התנודד מעט, חשק את שפתיו, ולא השיב.
היא חיכתה שהוא ידבר, ואילו הוא לא היה מוכן לפצות פה.
"בת עשרים ושתיים?"
"ושלוש."
"חושבת שאתה ילד?"
"למה את שואלת?" כוס מים עם סבון ניתכה על הרצפה והתיזה לכל
עבר - ליד רגליו היחפות ועל מדי הא' שלה, אבל דומה היה שזה לא
הזיז לשניהם באותו הרגע.
"אני רוצה לדעת, אני מנסה לעזור לך."
"במה, בזה שאני אדבר על זה?"
"כן! עם רועי אתה לא מדבר על נושאים כאלה."
"שמרי את השטויות הפסיכולוגיות שלך לעצמך! אני זה שחורש, אני
זה שלומד, אני זה שמנסה לשרוד כל מעבדה - לא את! את יושבת לך
בלשכה שלך ומתקתקת ובאה הנה כדי לראות איך אחרים מתאמצים." הוא
הניף בידו בתנועה מאשימה ועמד לזוז, אך היא תפסה בידו וקבעה
"אל תזוז!"
הוא נאנח.
"מצטערת." ובנימה יותר ידידותית "איך אני יכולה לנקות כאן?"
"יש מברשת ויעה במרפסת." היא נעלמה וחזרה תוך שתי דקות. הוא
חזר אל הכלים, והיא אספת את המים ופיסות הזכוכית ליעה וזרקה
אותם לפח.
"אתה מעדיף שאני אעזוב?" שאלה, לאחר שסיימה, מביטה בגבו שמסבן
בפעם החמישית את אחת הצלחות האחרונות. "אורי?" התקרבה.
"לא, זה בסדר, את יכולה להישאר." השיב בשקט. היא התקרבה והניחה
יד על גבו. הוא סרב לשאוב ממנה נחמה. "המדים שלך נרטבו."
היא היססה. "אני יכולה לייבש אותם בחוץ, אם תרשה לי לתלות."
הוא משך בכתפו כאומר "מצידי...". חשש מלדבר.
היא נעלמה למה שנראה לה כחדר המקלחת, שטפה קלות את המכנסיים
ותלתה אותם בחוץ. כשחזרה למטבח מצאה אותו ישוב, ראשו נשען על
השולחן. חרש ניגשה אליו, הניחה יד וליטפה את תלתליו הארוכים.
הוא הניח ראשו על כתפה וחיבק אותה.

שוב, לא היו צריכים לדבר, אם בין הטיפות הקרות משערו נזלו
דמעות חמות. אורי לא יעז להרגיש בנוכחות חבריו מהתיכון. לא רק
בגללה בכה - גם זאת ידעו: בגלל הלימודים, הלחץ, המרחק מהבית,
חתימת העסקה הלא-ברורה - ומעל הכול, הגעגועים לאיריס. לשניהם
זה היה מוזר משהו - פעם ראשונה שהם נוטלים את האומץ לתמוך זה
בזה - שכן, באורח תמוה משהו גם הוא תמך בה, ולא רק היא בו -
בייחוד כאשר הוא כרע לצידה, קרוב: שפתיהם נפגשו. כל מה שהצטבר
בכל המבטים ובכל הנגיעות של שנות התיכון האחרונות פתאום התפרץ.
ודמה שאף השנה האחרונה, בה לא נפגשו, לא הזיזה הרבה. הוא אחז
בה והרים אותה ונשא אותה לחדרו.

(הוא לא הבחין בחצי החיוך הלעגני שלה כאשר נפנה לסגור את התריס
- לא ידע שחצי חיוך זה היה דומה פלאים למראה כאבו כאשר גילה
שהיא יוצאת עם זרים, כשם שהיה כמעט זהה לאותו חצי חיוך כאשר
ישב וכאב - לאחר שאמר לה לא, לבקשה מרומזת שלה להיות איתו,
שהוא אז לא הבין - חצי חיוך לעגני, מודיע: "ראה, אתה כואב יותר
ממני, ואני מעדיפה להשאיר זאת כך, כרגע - כל עוד, לפחות כאן,
אני בשליטה")