אני מתעורר באמצע הלילה,
משפשף את העיניים,
מכבה את הטלוויזיה,
ואז אני שומע צעדים,
ארוכים וכבדים,
ואני יודע שהם מתקרבים אלי,
אני חש בזה.
אני לא מאבד עשתונות,
חושב על כל אלה שהייתי אמור לקרוא להם כשטוב לי,
והיו אמורים לבוא לבד כשרע לי,
איפה הם עכשיו?
יושבים שם או אולי במקום אחר,
מחייכים, לא מקדישים רגע למחשבה.

ואחרי כל המחשבות האלה,
אני מסיט את מבטי לכיוון הדלת,
צופה בידית יורדת לה אט אט.
אני מוחה זיעה קרה ממצחי,
מושיט בהחלטיות יד אל מתחת לכרית
ושולף את האקדח.
הדלת נעה באיטיות, נפתחת לה לאט,
אני דורך את האקדח, צופה בדמות
השחורה העומדת בפתח חדרי, הלב כבר
לא דופק מהר, אני רגוע, נחוש,
אני יודע מה אני הולך לעשות,
צועד עד למרחק מטר מן הדמות,
מכוון אל עבר ראשה,
ובעוד היא מכוונת אלי את אקדחה,
ואני את שלי אליה,
נשמעת יריה.

האקדח נופל, מכוסה דם...