לילה, אבל לא סתם עוד לילה,
אלא כזה שאין בו ירח, לילה מקולל,
שחור בחוץ, אפלולי וחשוך,
ואני יכול להישבע ששמעתי יללה של זאב.

אני מתנער,
צובט את עצמי קלות כדי לברר אם אני עדיין קיים,
תוהה מה עלה בגורלך, תוהה מה יעלה בגורלי,
תוהה מתי ניפגש שוב, והזכרונות,
צורבים אותי כמו מחשבות על שפיות מרוחקת,
הראש מסתובב, האישונים מתרחבים,
אני מאבד קשר עם המציאות,
הצלילים הגבוהים, כמעט עד כדי טירוף,
גורמים לזכרנות לעלות שוב,
לבעבע דרך אותם סדקים ישנים, כואבים.

סימנים שחורים בוערים בתוכי,
הסוף מתקרב, הנפש נחנקת,
מנסה לסחוט טיפה אחרונה של אנרגיה מהמילים,
אבל כבר אי אפשר.

הגוף ממשיך להתקיים, נושם,
אוכל, ישן, חי,
אבל זה כבר לא אותו דבר,
הנשמה כבר איננה,
הצרידות מסמלת את סוף עידן האהבה,
סוף עידן התמימות,
סוף עידן הקיום,
ואת תחילתו של עידן חדש,
עידן המוות הפנימי.