05:58 ידידיי, ידידיי, המצב לא טוב. עוד שתי דקות לסיום הרשמי
של השמירה ואני עדיין לא רואה את ה-נ"נ שאמור להביא את מי
שמחליף אותי, אפילו אם הוא ייצא עכשיו, עד שהוא יגיע לעמדה שלי
עדיין התפירה תהיה בלתי נמנעת. אבל קודם שייצא.
אתם פשוט לא תאמינו כמה קשה חצי השעה האחרונה של שמירת לילה,
כשהחלפתי את השומר הקודם ב - 02:02 הוא הסתכל עליי במן מבט
שאתה נותן למישהו שחשוד באונס ילדות בגיל ארבע. אני זוכר
שחשבתי לעצמי שאנשים נהיו מפונקים אם הם לא יכולים לעמוד בשתי
דקות תפירה ואיך אנחנו ננצח במלחמה עם חיילים מפונקים כמוהו.
עכשיו אני מבין אותו, זה לא התפירה, זה התפירה בחצי השעה
האחרונה של השמירה, בתחילת השמירה חופשי, תתפרו אפילו רבע שעה
(אבל אל תיסחפו גם שם) אבל לא בסוף של השמירה, הזמן עובר כל כך
לאט בסוף השמירה. לא משנה כמה אתם מתאמצים, אתם מבטיחים שלא
להסתכל בשעון כל הזמן רק כל עשר דקות, ומחכים את העשר דקות
האלה, מתגברים על כל הפיתויים שבדרך ובסוף כשאתם מסתכלים אתם
מגלה שעברו רק שתי דקות מאז הפעם האחרונה שהסתכלתם.
השלב הבא הוא מציאת פעילויות הסחה, לכאורה תגידו ששמירה על
גבולות ישראל זו מספיק הסחה. טעות, טעות בידכם ידידיי. הייתם
צודקים אם היה קורה משהו בעמדה שלי, אני לא בררן, אני לא צריך
מחבל, מספיק תקרית ירי, כל דבר שייתן לי עילה להקפיץ את הבסיס,
כולל את אלה שמחליפים אותי. רגע, זה רעיון לא רע, בימים
כתיקונם הייתי מתנער ממחשבה מטורפת כזו אבל ב - 05:58, רגע בוא
נראה כמה זמן עבר... רק חמש חמישים ותשע! אמרתי לכם.

06:03 המצב הולך ומחמיר, עדיין אני לא רואה שום סימן של ה-נ"נ,
אני עליתי בקשר עם הסמב"צ אבל אין לו מושג מי מחליף אותי ואיפה
אפשר למצוא אותו אז בבקשה שאני אפסיק להטריד אותו.
אתם מכירים את התחושה שאתם הולכים להשתגע כל דקה? זה יכול
לקרות בפקק, או בהמתנה לתור בקופת חולים או בסוף שמירה קרה
במיוחד ומשעממת במיוחד. לקראת סוף השמירה התחילו לחדור מחשבות
סופניות לראשי התמים. לא, לא התאבדות, חלילה, סתם מחשבות ריקות
מתוכן על מספר השמירות שאני אבצע בשבוע השמירות (וזו רק
ההתחלה, חכו איך הזמן יעבור לקראת סוף השבוע) וכמה שמירות אני
אבצע עד סוף השירות שלי (עוד שנתיים וחודש ל-מנאייק, לא נשמע
מעודד, נכון?)
עוד דבר מדהים שחושבים עליו באזור הדמדומים של השמירה (תרתי
משמע במקרה שלי) הוא עד כמה השאיפות שלנו עלובות בזמן שאנחנו
שומרים. תשאלו חייל בסוף שמירה מה ייתן לו אושר מוחלט וטהור,
הוא לא ישיב, "להקים חברת סטארט-אפ או לקבל פרס נובל או להקים
משפחה עם שתים עשרה ילדים, גם אם הוא באמת ישיג את כל אחת
מהמטרות האלה, לא, התשובה שהוא יענה לכם תהיה משהו בסגנון:
מיטה, שוקו, פיג'מה, מקלחת טובה. כן, ב - 06:03 אחרי ארבע שעות
של שמירה בקור וללא כל פעילות גופנית שהיא, זוהי פסגת השאיפות
של החייל המצוי. השאיפה שלי? אם אתם שואלים אותי התשובה שלי
היא רגליים יחפות. כן, אני גורב את אותם גרביים במשך יומיים
שילוב של כוננות ומרתון שמירה שלא איפשר לי להסיר אותם במשך 40
שעות לערך. אני מדמיין את הרגע בו אני אוחלף בשמירה, אני אגיע
לחדר המשמר שלי אנעל את הנשק, אסיר את המדים שלי, אחלוץ את
הנעליים השחורות והמאובקות אותי ואז לאט לאט (אחרי 40 שעות, אי
אפשר לעשות את זה אחרת, תאמינו לי) אני אסיר את הגרביים,
האצבעות בכפות הרגליים שלי יזוזו בטירוף כאילו הם חטפו התקף
אפילפסיה עצמאי, הרגליים שלי אחרי ארבעם שעות מאסר בפועל,
ייצאו לחופשי

אני לא עושה את זה בשבילי, אני עושה את זה בשביל כפות הרגליים
שלי.
איפה המחליף האידיוט שלי?
06:12 קודם הייתי על סף ייאוש טוטאלי, לפני שתי דקות לערך
עברתי אותו וכשחייל עובר את הסף הזה, אין דרך חזרה. בהתחלה
צעקתי בקשר על הסמב"צ, בהתחלה זה היה די רלבנטי, צעקתי על חוסר
הארגון ועל חוסר התיאום ועל הראש הקטן של חיילי צה"ל שמאפשר את
כל המחדלים האלה. אבל אח"כ אני מודה שקצת נסחפתי, אחרי הכל זו
לא אשמתו שקיבלתי את שבוע השמירות בחודש דצמבר ושטוחנים כל כך
את הרב"טים במחלקה שלנו מצד ומצד שני אנחנו צריכים ליפול על
הברכיים בשביל לקבל את ה-"סמל" וכן הלאה וכן הלאה.
אחרי שסיימתי לצרוח על הסמב"צ בקשר, נתתי צרחה אל המרחבים
החשוכים למחצה וניסיתי לדחוס בתוך דקה אחת את כל הקללות שאני
אי פעם נתקלתי בהם ואחרי שסיימתי עם הקללות בעברית עברתי
לרוסית (אומרים שקיבינימט זו קללה כל כך איומה שאף אחד מאלה
שלא דוברים רוסית לא מעלה על דעתו כמה היא מחרידה).
רגע, רגע, אני רואה מישהו, הישועה הגיעה! אני רואה ה-נ"נ מגיע,
האם יש מלים לתאר בפניכם את הרגע המופלא הזה? תארו לעצמכם אדם
חולה, הוא משתעל, כל דבר כואב לו, אין לא תיאבון, הוא מקיא
ובכלל אין לו שום שמחת חיים, אז הוא מבטיח לעצמו שלהבא הוא
יעריך יותר את העובדה שהוא בריא, הוא ינצל את החיים שלו טוב
יותר, הוא לא יזלזל בגוף שלו וכו'. אז ככה אני מרגיש, אני בדרך
לחיים חדשים, רגע אני צריך להפסיק את הנאום, הסמב"צ עולה מולי
בקשר.

ארבע, כאן אחד האם שומע, עבור?

אחד כאן ארבע שומע, עבור

ממש לא נעים לי להגיד לך את זה אבל אנחנו עדיין לא יודעים מי
מחליף אותך

מה זאת אומרת, אחד? המחליף שלי לא נמצא ב-נ"נ?

לא, רק המחליפים של השומרים האחרים, תסכים איתי שאין שום סיבה
שכולם יישארו ערים רק בגלל שהמחליף שלך זורק, לא ככה?

כן, אבל איך אתה יודע שהם מחליפים את העמדות האחרות ולא אותי?
הם אמרו לי באיזה עמדות הם שומרים, אף אחד לא שומר בעמדה שלך.

תשמע, זה קטע מסריח, אני רוצה שתמצאו את השמוק שמחליף אותי

אנחנו מחפשים אותו, הוא לא בחדר משמר

ואם אתם לא מוצאים אותו, מה קורה איתי?

תשמע, אם לא תהיה ברירה, נעיר מישהו מכוננות או משהו אבל קודם
ננסה למצוא אותו

אני נותן לכם חמש דקות, אם אתם לא מוצאים אותו, תעירו מישהו,
לא מעניין אותי את מי.

הופה, הופה, תשמעו אותו, תשמע טוב טוב, גפרור, מי אתה שתגיד
לנו מתי להעיר אנשים ומתי לא, כולא תפירה של עשר דקות, מה קרה
לחיילים של היום, נהיו מפונקים?

אחד כאן ארבע, אחותך עשר דקות, עכשיו שש ושבע-עשרה, ואני שומר
עוד פעם בעשר

טוב, תן לי אבל כמה דקות, אל תדאג, אני מטפל בעניין.
תודה
אולי הייתי מטפל יותר טוב אם לא היית מכניס את אחותי לכל
הסיפור הזה
יא חת... אחד כאן ארבע, זה היה רק ביטוי, לא משהו אישי, קבל את
התנצלותי
ארבע כאן אחד, קיבלתי. חנפן. סוף

אני באמצע משבר מוראלי קשה. אני מעדיף שלא לדבר עם אף אחד
כרגע

06:22 השאלה הגדולה היא מה אני רוצה לעשות כשאני יוצא מהצבא,
אני עוד שנתיים וחודש הולך לבקו"ם מזדכה על החפצים שלי ויוצא
לאזרחות. (בהנחה שיחליפו אותי בשמירה עד אז). נראה לי שאני אצא
לטיול במזרח או משהו, אם השירות מתמרח כמו שהוא התמרח באחד עשר
החודשים הראשונים, אז כמה חודשים של אנרכיה מוחלטת יכולים מאוד
לעזור לי. יכול להיות שאני חושב ככה בגלל משבר השמירה שאני
חווה כרגע אבל האופציה של החופש המוחלט נראית לי מאוד, מאוד
אטרקטיבית.
אבל זו לא תשובה לשאלה, איך בנאדם מחליט מה הוא רוצה לעשות,
אתה לא צריך לעשות אותו קודם בשביל לגעת אם זה בשבילך? אולי
אני אלך ללמוד איפשהוא, אבל מה?
כל אלה שאלות טובות ויפות אבל להתחיל להתחבט בהן עכשיו זה
מיותר לחלוטין. נראה לי שכשאני אחזור הביתה בשישי ( אני פונה
עכשיו לגורמים מקבלי החלטות ברמה התיאולוגית - יהיה נחמד אם לא
תהיה כוננות מתוגברת השבוע) אני מתחיל למצוא לי איזה תחביב,
לאחרונה (מאז 06:00 ליתר דיוק) מפריע לי שצה"ל חדר בצורה כל כך
מוחלטת לחיים שלי, להלך הרוח שלי. נראה שכל נושא שאני מדבר
עליו, כל דבר שאני חושב עליו או כל תוכנית שאני מתכנן קשורים
לצבא. לא תמיד הייתי כזה, בתיכון, למשל לא משכנתי את החיים שלי
ללימודים, אפילו כשעבדתי שעות מטורפות במסעדת המבורגרים, לא
שקעתי במחשבות על המבורגרים, על שמן עמוק או על האחמ"שים שלי,
לפחות לא כל הזמן.
יש משהו בצה"ל שהופך אותו לדבר כל כך דומיננטי בחיים של כולנו,
לא? אולי זה הגודל שלו, אולי בגלל שזה שלוש שנים, אולי זה בגלל
הטירונות (וזו המטרה שלה, לא? לגרום לנו לחשוב כמו חיילים ולא
כמו אזרחים) או שזה בגלל משהו אחר לגמרי, אולי זה בגלל שכולנו
נכנסים לצבא מתוך מטרה לצאת אנשים שונים לגמרי, מן מכשיר
שאנחנו נכנסים אליו ילדים תיכוניסטים (שחצ'קון או איזו אהבה
נכזבת הם החוויות הכי "מחשלות" שהם עברו) ויוצאים ממנו אנשים
מחוספסים, למודי ניסיון, למודי סבל אבל עדיין בלי שום הכנה
לעולם האמיתי שבחוץ.
מוזר איך מתייחסים למדים, בהתחלה מסירים אותם מייד כשמגיעים
הביתה מהבסיס, אח"כ בהמשך השירות, נשארים איתם עוד קצת, קופצים
לעשות איתם קניות, לפעמים אפילו לוקחים את הנשק. זה לא קטע
מצ'ואיסטי או משהו, פשוט יש משהו מאוד נוח במסגרת הזו, נראה לי
שהנוחות הזאת היא הסוואה למשהו אחר, ההשלמה המהירה  כל כך שלנו
למערכת שהיא ההפך הגמור מהאזרחות, הצבא שלנו מצד אחד מלא
בפרוצדורות אבסורדיות: להצדיע לקצינים, לנקות נשק שלא תהיה
עליו טיפת שמן אחת, לעשות קיפול שמונה לשמיכות, ומצד שני הוא
נותן לך דברים שאף אחד אחר לא יכול לתת - היתקלויות עם אויב,
חדירה לארץ זרה, שליטה בכלי נשק ולהיות בעצם אחראי לחיים ומוות
של אנשים אחרים. אני חושב שהקסם של המערכת הצבאית היא הקלות
שבה אנו משלימים עם כל הדברים, הרעים והטובים. אתם קוראים לזה
נוחות, אני קורא לזה אמונה. לפי האמונה ה-"צבאית"  אני שומר
מסורת, לא כיפה סרוגה, לא ישיבות הסדר - שומר מסורת. אולי עד
סוף השירות אני אהיה אתאיסט גמור, יש לי עוד 738 יום לגלות.

06:35 לפני דקה הסמב"צ (מישהו אחר, הקודם כבר מזמן נמצא
במרחבים אחרים, באזור המיטה שלו) הודיע לי שהמחליף שלי הוציא
גימ"לים ושהמחליף שלו מגיע אליי עוד עשר דקות. מוזר יש לי
אומנם תחושת הקלה אבל היא אפילו לא קרובה לפאטה-מורגנה שהייתה
לי ב - 06:12, אולי אני חושש מאכזבה (זה מה שיאמר פסיכולוג
אולי) או שאני פשוט עייף מכדי להתלהב (את זה יגיד רופא).
אפשרות שלישית היא שאני מנצל את זמן התפירה הזה להגיע להחלטות
שלא הייתי בחיים מגיע אליהם או אפילו חושב עליהם ברצינות אם
המחליף שלי היה אדם בריא הבוקר (את זה אני אומר).
הזריחה כל כך יפה מהעמדה שלי, אני יודע שאני צריך להתרכז
בשמירה אבל, שמש עולה כל כך לאט ועם זאת אפשר להבחין בזה שהיא
מתרוממת, היא מספיק נמוכה בשביל לא לסנוור ומספיק גבוהה בשביל
להאיר את כל הבסיס. אני נזכר כשהייתי בגיל 11 הלכתי לים עם
ההורים שלי בחוף ב-ת"א וראיתי את השקיעה, ההורים שלי הסתכלו
אחד על השני וחייכו חיוך דבילי, אני הסתכלתי לחצי שנייה
והתחלתי לרוץ על החוף, לא הבנתי מה כל כך מעניין להסתכל על
השמש, גם היום אני לא מבין. ההבדל הוא שהיום, אני רואה את
הזריחה, ואם היו מחליפים אותי בזמן הייתי מפספס אותה, אני אשקר
אם אני אגיד שאני שמח שתופרים אותי כאן בעמדה, אבל אני כן יכול
להגיד לכם שאם הזריחה הזו מסיחה את דעתי מהעובדה שהייתי צריך
לרדת מהעמדה לפני חצי שעה, אז כנראה שהיא באמת יפה.

06:40 אני רואה את ה-נ"נ מתקרב אליי, לרגע קל נלחצתי, יש לי
תחושה כזו שאם השמירה תימשך עוד שעתיים אני אפצח את סוד הקיום
האנושי, אני פשוט חושב  ממש צלול בעמדה הזאת. כשהמחליף שלי
יגיע אני אזעיף פנים כמובן, קודם כל זה שווה הרבה נקודות, אולי
בגלל זה, יפטרו אותי מעבודות רס"ר במשך חלק מהיום, אולי כפיצוי
אני אשמור רק מרבע לאחת-עשרה (וזה משהו שאני אעריך הרבה יותר
בעוד שלוש וחתי שעות). הסיבה השנייה היא שממגיע לי פיצוי על
הגיהינום שעברתי בין שש ל-שש ורבע, ואפילו שאני לא זוכר למה
בדיוק סבלתי, אני זוכר שסבלתי. נקרא לזה עגמת נפש.
וכמו שאני מכיר את עצמי, אחרי כל נאום כפות הרגליים שלי שנתתי
קודם, כשאני אגיע לחדר, אני פשוט אוריד את הגרביים ואני אלך
לישון, בלי להעריך את הרגע בלי לזכור כמה ייחלתי לו, רק לפני
חצי שעה זו הייתה פסגת השאיפות שלי, מהות הקיום שלי, עכשיו, זו
סתם פעולה טריוויאלית.

06:43 פרקתי את הנשק בחדר של הסמל התורן, הורדתי את החגור
ועכשיו אני בדרך לחדר, אני מנסה לשחזר מה שחשבתי בעמדה אבל לא
מצליח, בשמירה הבאה אני אביא נייר ועט, הפעם אם יתפרו אותי,
אני אגיע מוכן, יש הזדמנויות שפשוט אסור לפספס.