יש את השיר הזה, השיר שלי ושלו. כל פעם שאני שומעת אותו, נהיה
לי משהו בבטן, איזו הרגשה כזאת חמימה...  

לפעמים כשאני שומעת אותו, אני מתחילה לבכות. כל פעם שאני שומעת
אותו, אני רואה את כל הזמנים שלנו ביחד. את הנשיקה הראשונה
שלנו, את הרגע שפגשתי את ההורים שלו, הריב הראשון שלנו,
ההתפייסות הראשונה, הדייט הראשון, הכל...

כשמסתכלים על זה ככה, במבט לאחור, הכל נראה לי מוזר. אני
התנשקתי איתו אז, אני פגשתי את ההורים שלו, אני רבתי איתו, אני
השלמתי איתו, אני יצאתי איתו. אני. והוא. לא חשבתי לפני זה
שלשיר תהייה משמעות כזאת, חוץ מהעובדה שאתה אוהב לשמוע את זה,
וזה מזכיר לך את האדם היחיד שאכפת לך ממנו, כאילו, ממש איכפת
לך ממנו; לא חשבתי על זה. בכלל.

בהתחלה, באמת כשהקשבתי לשיר הזה, שמתאר פחות או יותר את כל
היחסים שלנו, לא הבנתי בכלל את זה. ואז הקשבתי למילים, ועצמתי
עיניים וראיתי את הכל. את הנשיקה, ההורים, הריב, ההתפייסות,
הדייט. הבנתי את המשמעות של זה. של השיר הזה, המיוחד הזה,
שאומר שאני יכולה להשאר ערה רק כדי לשמוע אותך נושם. לראות את
החיוך שלך כשאתה ישן, כשאתה רחוק מלחלום, עליי... לבלות את חיי
בתהייה מתוקה. הייתי יכולה לחיות את הרגע הזה, לנצח. כל רגע
שאני איתך אני שומרת, אצלי בראש, כי אני לא רוצה לעצום עיניים,
לא רוצה להרדם, לא רוצה לא לראות אותך, לא רוהצ לעזוב אותך, כי
אתה תחסר לי, ואני לא רוצה שיחסר לי כלום.


מוקדש לאהבה היחידה שלי.