(נכתב בהשראת הסיפור "אחרי לבנון" של רוני ירושלמי
(http://stage.co.il/Stories/222171), אבל מבוסס כולו על מקרה
שקרה.  שלא יהיו אי הבנות, הסיפור הוא מימי התום, התמימות
וה"אין קונדום"):

כאשר פגשתי אותה בפעם הראשונה בטיול בואדי הגלילי, כבר ידעתי
(ואולי גם היא?) שיהיה משהו.  מתוך קבוצת ה"משהו" הצעירים (שזה
היה ביטוי מעודן לפנוים ופנויות) היא היתה היחידה שמשכה את
תשומת ליבי, למרות שלא המראה החיצוני שלה דיבר אלי.  לגמרי לא.
אני דווקא לא אוהב חזה גדול וישבן קטן, מה לעשות?  אבל,
למזלי, למרות הנתונים ההפוכים לטעמי, משהו בה - אולי פניה
הקורנות, אולי מבטה הישיר - שלחו חיצים לליבי הבודד כבר תקופה
ארוכה.

בטיול, בוואדי, נתננו לקבוצת ה"משהו" הצעירים ההיא להתקדם,
ושירכנו את דרכינו בשבילים המוצלים, מחליפים חידודי מילים,
זורקים רמזים...

זו היתה שבת אחת של קיץ 81 אם אני לא טועה.  במוצאיה היא חזרה
עם קבוצת הצעירים ההיא לחדרה השכור בתל אביב, לא לפני שווידאה
שיש לי את הטלפונים שלה, גם זה בדירה "רק אחרי חמש, בסדר? כי
ביום זה טלפון של משרד" ובעבודה, ולא לפני שחזרה ונעצה את
עיניה הגדולות והמאירות בשלי, במבט מלא ביטחון שעוד יהיה משהו,
שכדאי לי מאוד מאוד לבוא...

ואני? אני חזרתי ליחידת המילואים הקטנה שלי ששוטטה בלבנון.
למזלנו, אף פעם לא נזקקו לכישורינו המיוחדים, ואנחנו רק היינו
שם, מדלגים עם איזו פלוגה או חטיבה ממקום למקום, מבית חצי בנוי
לווילה מפוארת על צלע הר גבוה, משנעים את הקומאנדקאר שלנו
בינות לטנקים שרופים, מרצדסים מרוטים ושיירות צבאיות שלנו.
לא עשינו כלום, כבר אמרתי?  אבל להתיידד היטב הספקנו, ולא
הייתי צריך להגיד יותר מכמה מילים על כך שקיבלתי שני מספרי
טלפון מבחורה אחת, שכבר המפקד שלנו שלח אותי לקריה למסור איזה
מסמך מסירה אישית לחלוטין.
טרמפ תפסתי עם אוטובוס - לא מצחיק, לתפוס טרמפ באוטובוס?  אבל
הוא הסיע חיילים אחרים לחופשה ולקח אותי, אקספרס, ישר לרכבת
צפון בתל אביב!
עוד אוטובוס הביא אותי למשתלה בסביון, שם מצאתי אותה, צחקנית
ועליזה, מפנקת שתילים רכים בידיים עדינות.
הנסיעה, שוב באוטובוס, לדירה בתל אביב לא היתה מאוד מבטיחה.
האמת, פתאום לא הייתי בטוח מה מצפה לי, ומה יקרה אם בסוף היום
לא אוזמן לישון אצלה.
"ישר למקלחת", היא פתחה לפני את הדירה, שחלקה משרד עורכי דין
בשעות היום. "כולך אבק". היא ממש דחפה אותי לחדר אמבטיה מיושן
וענקי, לא ממש מאפשרת לי לסגור את הדלת.  "אני כבר מביאה לך
מגבת."
איך ניחשתי הנחיה בוטה להתפשט אני לא זוכר, אבל כשהיא חזרה עם
המגבת אני כבר הייתי ערום ומרוגש כמו שכל חייל אחרי כמה שבועות
בצבא יכול להיות.
היא נכנסה עם המגבת, עיניה בוחנות אותי ללא כל מבוכה, כאילו
אנחנו חיים ביחד כבר הרבה שנים "שום, דבר, מקלחת קודם, זה יכול
לחכות" היא ענתה לריטוטים שעברו בי.  משהו במצב בו היא לבושה
לגמרי, כאילו לא מחוברת, לכאורה, לריגוש הגבוה שלי, רק הוסיפו
לעוצמתו.

ויצאה.
מיהרתי להשלים את המקלחת ויצאתי ככה כמו שאני, יחף בכל הגוף,
רוטט ומרוגש לחדרה.  היא היתה במטבחון, שמעתי אותה סוגרת את
המקרר.  לגשת אליה?  בכל זאת זה לא רק דירת מגורים!
לא.  בחנתי, כהרגלי, את מדף הספרים העמוס, שמח למצוא בינות
לספרים עבריים אחרים, את "אילונה", ספר אירוטי לעילה, נדיר
למדי, שרוב האנשים לא יחזיקו במדף הספרים ככה בגלוי...
והנה, דרך שמלה קלילה, נלחץ גופה הדשן אל גבי ואחורי ויד נשלחת
לפני עם כוס מים צוננים.  היה קשה מאוד להחליט במה אני מתרכז
קודם, ברכות החמימה שליטפה ברוך את אחורי גופי, או במים הקרים
שהוגשו לפני והיו לגמרי במקום.
היד הקרה ששוחררה מהכוס עברה ללטף בעדינות את צד גופי, עוקפת
בהתחשבות את הריגוש הבולט, היד השנייה שיחררה איכשהו את השמלה
שצנחה לרצפה ברחש.
היה משהו מחשמל במגע החזה הגדול בגבי.  היא לא ממש נצמדה אלי,
אלא שמרה על מרחק כזה שפטמותיה כמעט ריחפו על עורי, מציירות
עיגולים מקבילים במורד שיכמותי, ידיה אוחזות עכשיו במתני,
שומרות על המרחק המסויים הזה שלא יקטן, גופה ממשיך בתנועות
החושניות - עד היום הגב שלי זוכר את תחושת המגע הכפול הזה, את
ידיה, נחושות, מכוונות אותי שלא אזוז, שלא אסתובב, שהיא עכשיו
בקטע שלה...

כמה אפשר? הנחתי את הכוס על מדף כלשהו והסתובבתי אליה.  עיניה
היו עצומות וכל כולה הזמנה מתוקה.  הצמדתי אותה אליי בחיבוק
ואת פי אל פיה בנשיקה.  שפתיים ולשונות נפגשו בשקיקה.  הרכות
החמימה והרטובה של פיה והמגע עם קדמת גופה האיצו את ריגושי
לרמה בלתי נשלטת.  ניסיתי להרחיק אותה, להגיד לה שאם היא רוצה
מה שנראה לי שהיא רוצה, כדאי שתניח לי רגע, שנזוז לעבר המיטה,
ש...
אבל היא נצמדה אלי בעוז, מחככת את גופה בגופי באופן חד משמעי -
"אם זה כל כך טוב אז תמשיך" - והמשכתי.  נלחצתי אליה עוד ועוד
מביא את עצמי בתנועות קטנות לשיא רב עצמה, מתיז על גופה עודפים
צבורים של תקופה ארוכה ארוכה.
עכשיו הלכנו למקלחת ביחד.  אחרי השטיפה הראשונית היא סגרה את
הברז, אבל במקום מגבת, לקחה ליד את הסבון והחלה לסבן את גופי
ביסודיות, שוב אוגפת איזורים איסטרטגיים במיוחד, אבל מתעכבת
בששון באיזורים בעלי חשיבות מרובה. לא עבר הרבה זמן לפני שידיה
המסובנות העירו אותי לחיים מחדש.
"עכשיו אתה" היא הזדקפה בסיפוק למראה ההתפתחות המחודשת, ונתנה
בידי את הסבון ואת גופה, מתמכרת במלואה לידי המסבנות, לקצף
שהלך וכיסה אבריה המלאים.
כשהיינו שנינו מסובנים ומקוצפים כדבעי היא לקחה מידי את הסבון,
וחזרה לתוך חיבוקי, גופינו מחליקים זה על גבי זה בחושניות
מטריפה.
למרות נסיוני המועט, הרגשתי יותר ויותר בוטח ורגוע.  הבחורה
הזו יודעת מה היא עושה, ועושה את זה במין שלווה ושקט פנימי שגם
שנים רבות אחרי עדיין זכורים לי במיוחד.  כבר לא הייתי מוטרד
שמא אגמור מהר מדי, לא הייתי עסוק בהתנגדות המוכרת של חסרות
הנסיון... יש זמן, הכל עוד יהיה, ויהיה בסדר...
אברי גופה - חלקים, מלאים ודשנים עטפו את כולי, עורה מלטף את
עורי, עניים עצומות, הידיים יודעות את תפקידן מעצמן, נעות,
חופנות, מתגנבות... העניינים החלו בכל זאת להתפתח יותר מדי.
כאשר היה ברור שהריגוש שלי הולך וגובר, היא פתחה שוב את הברז
והמים סילקו מעלינו את הקצף החלקלק.
ניגבנו אחד את השני בעדינות כשלי זו ההזדמנות הראשונה לנגוע
בגופה ביתר יסודיות.  נראה היה שגם מגע המגבת נעם לה, והיא
התמכרה לו בעיניים עצומות, מזמינה להמשיך ולהמשיך...
אבל אני כבר לא יכולתי להתאפק עוד.  כשסיימתי לנגב את גבה וידי
כבר טעמו את טעם אחוריה - קטנים אמנם, אך מוצקים וחלקים,
מזמינים ומרגשים, הנחתי למגבת לנשור לרצפה ונצמדתי אליה מאחור,
מגשש את דרכי לתוך גופה החמים והרטוב.
"אתה לא יכול להתאפק, אה?"  היא נשלפה מעלי ומשכה אותי אחרי
למיטתה, נשכבת על גבה, רגליה נפרשו מולי בהזמנה: "בוא חייל"
קולה נשנק, "בוא נראה אותך עכשיו".
אף אחד לא יסרב להזמנה כזו.  נשענתי על ברכי וזרועותיי בין
רגליה, נמנע מכל מגע אחר למעט נקודת מפגש ממוקדת, עוקב בעיני
דרך סובך השיער באברי המתוח, מונח בעדינות על גופה הפרוש
מתחתיו, נוצץ ומייחל.
פלשתי גלשתי לתוכה - באיטיות דווקא, נהנה מיכולתי לשלוט במצב,
מתמקד ברקמות החמות והלחות שאפפו אותי בשקיקה, נהנה לראות את
גופה מתקמר לקראתי בניסיון לזרז, להעמיק...
"בוא כבר!"  זרועותיה משכו אותי אליה ולתוכה, ירכיה נסגרו על
מתני ומתניה החלו לרקד מתחתי בתנועות קטנות...
יש גבול לכל דבר.  הרגשתי שאני על סף התפרצות געשית, אבל שזה
עדיין לא הזמן.  הרמתי את עיני לחפש משהו להסיח את דעתי -
זו היתה טעות חמורה.
דלת ארון הבגדים שלה היתה פתוחה, ובמראה הגדולה שעליה, השתקף
מולי קטע חתוך מסרט כחול:  אברי גוף, משולבים אלו באלו,
זרועות, ירכיים, מתניים מרקדים מתחתי, שד דשן מיטלטל
בינינו...
נסוגתי עד כמה שיכולתי בתוך אחיזת ירכיה, וכשחתימת ההשתקפות
הזו צרובה במוחי הדפתי את גופי לתוכה בכל כוחי, מטיח את שאריות
לשדי אלי מעמקי גופה.
עם שוך הסערה שזעזעה את גופי ונשמתי עד לשורשיהם הבחנתי שהיא
שוכבת מתחתי ללא ניע, עיניה עצומות וגופה רפוי.
אם היה זמן תוך כדי שבכל זאת לא הייתי בטוח אם אעמוד בקצב שלה,
שאשאיר אותה ברוב התלהבותי הרחק מאחורי, הרי שמילמולה הרדום
"אתה גדול, חייל שלי", העלה אותי בדרגה על המקום.