במרק הקר של אחי יש אנשים קטנים. הם לא צועקים, הם גם לא שוחים
בבהלה מצד לצד בתוך הקערית, הם רק צפים בין הקרוטונים ומחכים
בשקט למוות שיבוא וייקח אותם. אחי שולח פנימה את הכף, חופר
עמוק בתוך הצלחת ומוציא אותה כשהיא מלאה עד השפה. אין עליה אף
אחד, אבל זה רק עניין של מזל. מזל וזמן. האנשים הקטנים במרק
מחליפים מבטים חטופים ומאופקים, אבל לא מרשים לעצמם לנשום
לרווחה או לשמוח. הם הרוויחו אמנם עוד כמה שניות לחיות, אבל
עדיין, מדובר רק בשניות. אין להם אשליות, אין להם תקוות, החיים
שלהם נמדדים ברגעים ספורים, השאלה היא רק כמה מהם כל אחד יצליח
לצבור, לפני שהסוף הבלתי נמנע ישיג אותו.

"אז מה? מכבי עלו שוב לפיינל פור", אני אומר לאחי.
אחי מרים אלי את המבט מהעיתון, "נו, אז?"
"כלום", אני אומר ומגלגל אפונה קטנה לרוחב השולחן, "סתם מספר
לך. ניצחו בחוץ את טאו ויטוריה. עשרים ותשע הפרש".
"כן, שמעתי על זה", אחי אומר, "תעביר את הלחם".
אני מעביר לו שתי פרוסות.
"אה, בחיים לא תנחש את מי ראיתי שלשום", אני אומר.
אחי מפורר חתיכות של לחם לתוך המרק שלו. אני מספיק לראות אישה
קטנה עושה עם הידיים סימן של תפילה, רגע לפני שחתיכת לחם נוחתת
לה על הראש ומטביעה אותה.
"נו", הוא שואל, זורק הצידה את שארית הלחם ומרים את הכף.
"את הילה וייסמן", אני אומר ובולע את הרוק בדרמטיות.
הכף של אחי קופאת לשניה באוויר ואז ממשיכה לכיוון הצלחת, כאילו
כלום לא קרה.
"הילה וייסמן?", אחי שואל בקול של מישהו שאין לו מושג על מה
מדברים אתו.
אני משחק אתו את המשחק. "כן, הילה וייסמן. זוכר אותה? זו
שהייתה שכנה שלנו פעם? קומה מעלינו. היינו משחקים אתה כשהיינו
קטנים".
אחי מעלה את הכף לתוך הפה שלו. הפעם שניים מהאנשים הקטנים במרק
נתפסו עליה. אחד מהם, מזוקן, מנסה להתרומם, אבל מחליק, השני,
צעיר יותר, יושב בתוך הכף וממלמל משהו לעצמו, נראה כמו שמע
ישראל.
"אה, כן, היא", אחי אומר ותוחב את הכף לתוך הפה.

אני רואה את האנשים הקטנים משתחררים יחד עם הנוזל לתוך הגרון.
הזקן מנסה להיתלות על הלשון, אבל נסחף פנימה. הצעיר אפילו לא
מנסה להציל את עצמו- הוא פשוט נותן לעצמו לצנוח לתוך האבדון עם
ידיים ורגליים פשוטות לצדדים. הכף מגיחה ריקה מהפה ונשארת
תלויה ביד של אחי כמה סנטימטרים מעל השולחן. "נו, אז מה היא
מספרת?", אחי שואל ושולח אלי מבט שמנסה להיראות לא מעוניין,
אבל עושה הכל חוץ מלהיות כזה.

"אתה יודע, שום דבר מיוחד. היא לומדת מחשבים בטכניון, עדיין
מנגנת בסקסופון. זהו. מסרה לך ד"ש."
"היא מסרה לי ד"ש?", אחי פולט אינסטינקטיבית ואז חוזר על זה
שוב, בטון ה"אדיש" שלו, "היא מסרה לי ד"ש? מה היא אמרה?"
אני שותק ומחייך.
אחי לא אוהב שתיקות או חיוכים וגם אם כן, בטח לא כשהם באים
ממני. "אלי, מה בדיוק היא אמרה לך?", הוא תופס לי את היד
ומישיר אלי את המבט שלו.
"כלום, נו, מה אתה מכאיב לי. היא לא אמרה כלום. אמרה למסור לך
ד"ש וזהו. שאלה לאיפה נעלמת ואמרה שאם בא לך תתקשר אליה
מתישהו."
"להתקשר אליה?", העיניים של אחי ניצתות והלפיתה על היד שלי
מתהדקת. "זה מה שהיא אמרה? להתקשר?"
"כן, די, אתה מכאיב לי, חיים, נו, תעזוב אותי כבר".
אחי מרפה את היד.

אני שולח מבט לעבר המרק. האנשים הקטנים סוגדים לי שם למטה.
הרווחתי להם כבר כמעט חצי דקה- בשבילם זה נצח. ילדה עם קוקיות
שולחת אלי נשיקה באוויר. חבורה של גברים שנאחזים בחתיכת לחם
מנופפים אלי נפנופי תודה. אישה זקנה ששעונה על עיגול גזר מאודה
בוכה במרכז הקערה, כנראה מאושר, אבל אולי הקורבנות היו מהמשפחה
שלה, והיא בכלל מתאבלת. קצת קשה להבדיל בין דמעות של אושר
לדמעות של צער מהמרחק הזה.

"הילה וייסמן", אחי אומר לעצמו, בוהה למעלה בתקרה ונותן מכות
קטנות עם הכף על הכוס שלידו. "הזונה הקטנה". פתאום המבט שלו
נורה עלי, "איך היא נראתה? כמו פעם? היא השתנתה?"
"אנא!", ילד קטן עומד על קרוטון וצועק לעברי מהקערה. "הצל
אותנו. אמור לו מה שהוא רוצה לשמוע!". יש משהו בקול הדקיק שלו.
קוראים לזה תקווה.
"כן, בול כמו פעם, לא השתנתה בכלל", אני אומר, מתלבט לרגע אם
להגיד או לא, מחליט שכן ומוסיף, "כוסית לאללה".

לאחי זה מספיק. הוא דוחף את הכיסא אחורה, מפיל את הכף ליד
הצלחת של המרק וממהר לכיוון החדר שלו. אני מקרב את הצלחת אלי
ומסתכל למטה. הניצולים, בערך שלושים, מוחאים לי כפיים. שניים
מהם מגדילים לעשות, תוחבים שתי אצבעות לפה ומוסיפים שריקות
קולניות. אני תופס את ילד הקרוטון הקטן בין שתי אצבעות ומעלה
אותו לגובה העיניים שלי.

"ר-רוב ת-תודות לך, אלי הטוב", הילד הרועד מגמגם בשפה מליצית,
"ה-הושעת אותנו. לעולם לא נוכל להודות לך די. כעת, אם רק תוכל,
במטותא ממך, לתת לנו..."

פלופ. הילד הקטן צונח בחזרה למרק. הוא צולל פנימה ואז, שניה
אחרי כן הוא צף אל פני הנוזל הצמיגי, רטוב ואומלל, השיער שלו
סתור ומרוח על פני הראש שלו, חתיכה של סלרי תלויה מעל האוזן
שלו, הוא מביט בי במבט מושפל והמום. מחיאות הכפיים מהצלחת
גוועות. אני מרים את הצלחת ושופך את התכולה שלה לסיר שעומד על
הכיריים. חיוכים קטנים הופכים לאימה גדולה.

"מה דעתכם על קצת...", אני אומר, מחייך ומפעיל את הגז,
"חימום?".

הזקנה שמקודם בכתה מאושר או מצער, מתעלפת אחורה בספלאש וטובעת
בתוך המרק, אבל שאר האנשים הקטנים, עומדים בפני המוות הקרב ובא
בגבורה ושותקים בעיניים כלות של תקווה שנגוזה. אני גורר את
הכסא לעבר הכיריים, מתיישב ומסתכל עליהם מתבשלים להם לאיטם
בתוך הסיר. "נאצי", כמה מהמבושלים הקטנים צורחים אלי מלמטה
במקהלה מעונה של ייאוש, אבל אני לא נעלב ורק מחייך בהבנה. הם
בסך הכל אנשים קטנים- אין להם פרספקטיבה להבין. זה לא שאני
נאצי, פשוט קצת משעמם כאן למעלה.