פעם, לפני אינספור שנים, הייתה ילדה. ילדה שקטה, צייתנית
ורגועה. משפחתה אהבה אותה כל כך, והיא אהבה את משפחתה בחזרה.
הם כולם חיו ביחד, תחת קורת גג אחת; היא, אביה, אמה, אחיה הקטן
וסבתה. הם לא נפרדו מעולם. האהבה שלהם הייתה חמה ונעימה כזאת,
שאי אפשר להיפרד ממנה. הם היו הולכים ונהנים ביחד, רק הם, בלי
אף אחד אחר. לא הייתם רואים אותם כשהם לבד, רק עם עצמם. הם לא
התפרקו מעולם.
יום אחד, הילדה הקטנה הייתה עצובה, פניה קדרו, עלבונה ניכר
ממנה. היא חשבה רק על המוות, על החיים שאחרי. היא כבר לא רצתה
להיות בעולמה, רצתה לחדול מלהתקיים, רצתה להתפוגג, כדי שאף אחד
לא ידאג לה יותר. היא רצתה לחסוך את הטרחה. משפחתה ראתה את
סבלה. לא הבינה מה קרה. כולם שאלו אותה ובקשו ממנה לשתף אותם,
אך הילדה שתקה. נצרה את לשונה, ומעולם לא שחררה אותה יותר.
זמן רב לאחר מכן, בא נער, עלם חמודות. הוא בא, ובשקט בשקט,
היישר אל תוך אוזנה, שאל אותה: "מה קרה לך, ילדה?" |