יצא לי לדבר עם בחורה ב"קופידון".
כן, כן, תצחקו. אבל גם אני רשום לאתרי היכרויות. מה לעשות, לא
כולנו טובים במשפטי פתיחה שנונים או מרגישים בטוחים לפנות
לבחורה ככה באיזה פאב.

בכל מקרה, חזרה לעניין.
אותה בחורה מצאה אחלה רעיון ליצור יצר סקרנות אצל אותם בחורים
שהיא מדברת איתם.
כשבחור מבקש ממנה תמונה היא מחזירה תשובה פשוטה: "איזה חלק אתה
רוצה לראות, עיניים, אף, אוזניים או פה".
הבחורה פשוט חילקה את תמונה שלה לחלקים ובכל שיחה עם אותו בן
אדם או לאורך שיחה אחת ארוכה, היא שולחת בכל פעם חלק אחר מן
התמונה שלה.
מעין פאזל אנושי.

הרעיון הזה מצא חן בעיניי מכמה סיבות.
קודם כל, עצם הרעיון לשלוח תמונה בחלקים הוא מקורי. הדבר מונע
מן הצד השני להתייחס אליה כאל "סתם עוד תמונה של בחורה".
התמונה, או החלקים, נחקקים בזכרון של הבחור ומחייבים אותו
לשמור את החלקים כולם כדי שאחרכך הוא יצטרך להרכיב את הפנים
מחדש ורק אז לראות את התמונה השלמה.

היתרון השני ברעיון הוא לקבל תגובה כנה ואמיתית מן הצד השני.
לא עוד תשובות לאקוניות וכלליות כמו "תמונה נחמדה" או "את
נראית בסדר". הדבר מצריך מן הצד המקבל להפעיל קצת את הראש
ולהתייחס באופן פרטני לכל חלק וחלק. התשובות הופכות להיות
מפורטות יותר, אולי אפילו עמוקות יותר. שמים לב ליותר פרטים
בתמונה וכל חלק הופך להיות עיקרי בפני עצמו. כל חלק מקבל מעין
אישיות. נוצר שיוויון.

עוד דבר שאני מרגיש שקורה הוא ההיכרות עם אותה בחורה הופכת
לעמוקה יותר ובעצם מתחלקת לשניים. בדיוק כפי שמדברים ומתחילים
להכיר את האדם שמולך לאט לאט, חלק אחרי חלק, ככה גם קורה עם
התמונה. אתה לומד להכיר את האדם שמולך ובעצם בונה אותו נדבך
נדבך. וכשהתמונה מושלמת זאת מעין הקבלה לרגע שבו למדת להכיר
חלק נכבד מן האישיות שלו. אז גם אתה יודע להעריך את אותו אדם.


רגע של התגלות. רגע של פשטות ושל אמת.
נעים מאוד... זה אני.