שום דבר לא ישווה לפעם הראשונה בה ראיתי אותך, שום דבר, פרט
לפעם האחרונה.
בפרק הזמן שחלף בין השתיים נראה היה כאילו העולם עומד מלכת,
כאילו הכל דומם ואינו משתנה, אולם כעת כשאני מביט לאחור, מבעד
לצעיף הכאב האפור, נראה לי הכל כאילו שהתרחש לפני נצח.
שום דבר לא ישוה לפעם הראשונה בה ראיתי אותך, ברחוב החשוך,
השעה מאוחרת, יוצאת מחוייכת מאחד מבתי הקפה הידועים לשמצה של
פאריז של תחילת המאה, עורך הלבן, צווארך העדין והאופן בו נעת
השרו סביבך הילה של אצילות, אצילות שקושטה ברמז הקל לחושניות
בשפתיך האדומות המשורבבות ועיניך הירוקות הגדולות, המתגרות.
לעומת אלו, השמלה הלבנה והיקרה שקישטה את גופך ומחרוזת הפנינים
שקישטה את צווארך החוירו.
נגינת הפסנתר עדיין נשמעה במקום בו נגליתי אליך, כתם שחור
ברחוב המואר כל כך עד שנראה כאילו ניסה להדוף את הלילה לגמרי,
ניגוד גמור לדמותך הלבנה, הבטת בי תחילה בעינייך הגדולות
וכשראית שמבע פני אינו משתנה מיהרת להוסיף שמץ של חיוך שובב,
קדתי לך קלות, מחייך בעצמי...
הנחתי לך להמשיך ללכת, באותו הזמן עדין לא אהבתי אותך, או שמא
פשוט לא הבנתי זאת עדיין. היית רק טרף בשבילי, טרף שהתעתדתי
להשתעשע בו כשם שהשתעשעתי בכל הקודמים לו, לך.
כמובן שעקבתי אחרייך, צל חמקמק בפינות רחוב וסמטאות חשוכות, עד
שגיליתי היכן הוא ביתך.
הנחתי לך לעשות את דרכך מעלה בגרם המדרגות של בנין קצת ישן אך
מרווח, נראה היה שהמקום לא היה זול ובאותו זמן תהיתי איך
מצליחה אישה כה צעירה לשמר אורח חיים שכזה.
המתנתי עד שראיתי אור קלוש נדלק באחת הדירות בקומה השניה
וחייכתי לעצמי.
באותו ערב חיכיתי עד שהאורות יכבו ואז נכנסתי, דרך החלון, שקט
כמו הליילה, את כבר היית במיטתך וסדיני הסאטן שהתעטפת בהם
הבליטו את גזרתך וחיטובייך, אולם עדיין לא הגיע הזמן, עם יצור
אלוהי שכמותך, כך חשבתי, יש לנהוג בסבלנות, יש להתענג על כל
רגע. הסתפקתי בלהניח ורד שחור על מיטתך הלבנה, לצד ראשך ואז
נשפתי רוח קרירה במורד צווארך.
כשהתעוררת כבר לא הייתי שם אולם יכולתי לדמיין כיצד את מתעוררת
כשליבך הולם במהירות ומוצאת את הורד שם לידך, חייכתי לעצמי
בעוד אני מחיש את דרכי חזרה, סוף הלילה התקרב.
את הלילות שלאחר מכן הקדשתי רק לך, צפיתי בך כשהיית יוצאת
מביתך, לבושה בהידור המלאכי האופייני לך, בני הזוג שהיו אוספים
אותך מביתך היו מגוונים, את חלקם ראיתי רק פעם אחת, את חלכם
כבר זיהיתי בשמם, אולם תמיד היית חוזרת לבדך. בלילות מסויימים
אף לא יצאת אלא אירחת את בני הזוג בדירתך עצמה.
למרות זאת לא עבר לילה מאז אותו אחד בו לא ביקרתי אותך בשנתך,
מידי פעם מעניק לך איזו תשורה פשוטה, מידי פעם מסתפק בליטוף
אורירי, מידי פעם פשוט יושב ומביט בך בעודך ישנה, יופייך מכה
בי בכל פעם מחדש כאילו זה עתה פיענחתי את צפונותיו. כשהתעוררת
תמיד הייתי נעלם, לפעמים, אולם, היית יכולה עדין לחוש
בנוכחותי...
תחילה הדבר הפחיד אותך, היית קוראת "לואיס...?" או "קארל...?"
תוהה מי מבני זוגך העשירים נעשה רומנטי לפתע, או שמא החליט
פשוט לשחק איתך, לאחר שהבנת שאין זה אף אחד מהם התחלת להטיל
ספק אף בשפיותך. השלב הזה תמיד שיעשע אותי בכל הפעמים הקודמות,
אך איתך תמיד היה שמץ של מרירות בהרגשה המוכרת.
היה זה רק כשהפסקת לפקפק בעצמך והתחלת להאמין, שנתתי את דעתי
לעובדה שמשהו בך היה שונה, כשהתחלת לקרוא ל"מלאך הלילה שלך"
בכל פעם לפני השינה ליבי התמלא בשמחה, שמחה כזו שלא הרגשתי
במשך זמן כה רב שקדם לאותו לילה, שמחה כזו שהציפה את ליבי הקר
ואיימה לעלות על גדותיה, איימה לסחוף אותי למצולות. אולי אם
הייתי יודע שדבר שכזה יקרה הייתי מתרחק ממך באותו לילה הרה
גורל, אך באותו זמן כבר לא היה בכוחי להשיב את הנעשה.
לבסוף, כשתהחלת לכתוב לי מכתבים, תחילה מכתבי אהבה שהיית
משאירה על השידה שליד מיטתך ומאוחר יותר מכתבים שהפצירו בי
לגלות את עצמי בפנייך, התחלתי לחשוב שאולי הגיע הזמן לסיים את
העניין, להפסיק את ההצגה, רציתי לשחרר אותך ואף את עצמי.
לא אשכח לעולם את המכתב האחרון שכתבת לי, המכתב בו אמרת שחייך
יהיו ריקים מתוכן בלעדי ושעלי להפסיק את העינוי, כן, כך קראת
לזה, עינוי, איימת להביא קץ לחייך ה"ארורים" אילולי אצא
מהצללים ואגיע אלייך, "לא בחלום", הפצרת ואף התחננת שהפעם
הראשונה בה באמת ניפגש תהיה כראוי לגבר ואישה, אפילו נקבת
בתאריך בו תתקיים הפגישה המיוחלת בינינו.
כשהרמתי לראשונה את המכתב המבושם, החתום בנשיקה וקראתי את
השורות הדרמטיות שהיו יאות כל כך לאותה התקופה נמלאתי בכעס,
עדיין לא הייתי מוכן לגמרי לסיים את הכל ובכלל, הרגשתי שלא היה
זה ממקומך לנקוב בתאריך, זו הייתה זכות, כך חשבתי, שהייתה
שמורה אך ורק לי. עתה אני יודע שהגורם לסערת הרגשות שלי היה לא
אחר מאשר הפחד, אותו שד קר וערמומי שהיה לי לבן ברית במשך זמן
כה רב ועתה, בגד בי כיאה ליצור כה שפל. פחדתי מהחיים בלעדייך.
באותו לילה אליו יחלת זמן כה רב לא הגיע אף אורח לביתך,
כשהבטתי אל תוך חלונך יכולתי לראות שהיית לבושה באותה שמלה
לבנה שלבשת כשנפגשנו לראשונה, התקשטת במיטב תכשיטייך וריחו
המתוק הבושם שלך איים להפיל את החומות שבניתי כהכנה לאותו
לילה. את מבינה אהובתי, הייתי נחוש, נחוש שלא לאפשר לך, לאפשר
לנו, להסתיים שם.
ניגשת לשולחן קטן, השולחן היה ערוך בפשטות, אולם הכלים בהם
השתמשת היו מהודרים עד מאוד, האוכל היה עדיין חם והאדים שיצאו
ממנו נראו בבירור, על השולחן חסר המפה ניצבו גם שני פמוטים עם
נרות גדולים שהפיצו אור עדין בכל החדר, זה היה מקור האור
היחיד, על השולחן ניצב בנוסף לכך בקבוק יין אדום משובח, מיקב
שהפך לשם דבר והיה צו האופנה באותה פאריז של תחילת המאה. הבטתי
בך יושבת שלובת רגליים, גבך זקוף וצווארך משוך לאחור בצורה כה
אצילית, גופך החטוב והמפתה נח דומם פרט לידך האחת שאחזה סיגריה
ארוכה ודקה עד מאוד, מצמידה אותה לשפתייך החושניות ולאחר מכן
מחזירה אותה לכיוון השולחן, העשן הפך את דמותך למסתורית ולמפתה
אף יותר, אולם הייתי נחוש ועמדתי איתן כסלע בפיתוי. הבטתי בך
בעודך מסיימת את הסגריה הראשונה, המשכתי להביט דומם כשהצתת את
השניה ואף כשמתוך יאוש פתחת את בקבוק היין ומזגת את תכולתו
לכוסות, כאילו האורח המיוחל עומד להגיע בכל רגע ומן הראוי למלא
עבורו את הכוס.
השעות עברו, הכוס המיועדת לי נותרה מלאה, הכוס שלך התמלאה
והתרוקנה לסירוגין והבקבוק נשאר עומד כשחצי תכולתו בתוכו ואת,
ראשך מורכן, שפתייך הלוגמות מהיין גורמות לנוזל האדום כדם
להיראות דהוי ומשעמם, עינייך הירוקות מזוגגות מעט, נעצמות
לאיטן ומזיות העין דמעה קטנה זולגת, בוהקת כיהלום מלוטש
בקפידה. הרגשתי כאילו קרע מישהו את ליבי מחזי והגיש לי אותו
בעודו פועם, נשברתי.
החלון נפתח בשקט ונכנסתי לחדר מלווה ברוח קרירה שהגיעה מבחוץ,
הבטתי בך, הרוח כאילו עוררה אותך וניגשת לסגור את החלון, תחילה
לא הבחנת בי, אולי זה היה בגלל לבושי השחור או שמא הייתה זו
השפעתו של היין, אולם ברגע בו פגשו עינייך את פני הלבנות
ששיקפו את אור הירח משמי הלילה חסרי העננים נפערו עינייך ונראה
היה שמשהו בך חזר לחיים.
"ידעתי שזה היית אתה כל הזמן" אלו היו המילים היחידות שאמרת לי
מעודך ואני, הושטתי אצבע מהסה והנחתי אותה על שפתייך הרכות,
הבטתי מעט בשפתים האדומות שמגען הרך איים להמיס את כל שנותר
מחוסני ולפני שקרה הדבר עלה בידי לקרוע את מבטי מהן ולתת לו
לטפס מעלה.
כשהגיע מבטי לעינייך שב אלייך הטישטוש, אולם עתה ידעתי שלא היה
זה מהיין, ידי החליקה מטה משפתייך, אצבעותיי מלטפות את פנייך
וצווארך ולבסוף הנחתי את היד במרכז החזה שלך, דוחף בעדינות.
נסוגת אחורה ללא כל מאמץ עד שלבסוף נפלת אל המיטה המוצעת
בסדיני הסאטן היקרים, הלבנים שלך, ידעתי כמה שנינו חיכינו לרגע
הזה ולא התכוונתי לתת לו לחמוק בין אצבעותי.
השתמשתי בידי בכדי לרתק את גופך למיטה ורכנתי מעלייך, עיני
עדיין מקובעות בעינייך, נשימותייך החלו מאיצות ועלה בידי
לחייך, שמחתי על יכולתי לרגש אותך, את שלא היית זרה כלל וכלל
לחויותיו של חדר המיטות, אך בכל זאת התנהגת ונראה היה שגם
הרגשת, כמו בתולה צעירה הניגשת לחויה בפעם הראשונה.
ידי החלה להחליק מטה עד ירכייך ואז החלה מלטפת, ידי השניה
עירסלה את ראשך בעודי מנשק ומלטף את עור פנייך העדין בעזרת
שפתיי. לא לקח זמן רב עד שהרגשתי את כל גופך לוהט בלהט התשוקה,
הורדתי בזריזות את כל מלבושייך והשארתי אותך עירומה כביום
היולדך, אני נשארתי לבוש לגמרי.
כמעט ולא יכולתי לעצור את עצמי כשהבטתי בך מלמעלה שכובה על
מיטת הסאטן, גופך הלבן מעוצב כפסל שיש מרהיב והמשולש הקטן
המעוצב בקפידה בתחתית אגנך היה ניגוד כל כך מוחלט לעורך הלבן
עד שכמעט והצליח לרתק את מבטי אליו ולמנוע מעיני לתור על שאר
דמותך היפייפיה.
התכופפתי מעט בכדי ללקק את שדיך שהיו עגולים ושופעים אולם לא
יתר על המידה, קצת פחוסים מאחר ששכבת על גבך, פיטמותייך היו
בצבע ורוד כהה, עדות לשטף הדם שהיה עצור בהן. פלטת אנחה כשכף
ידי נגעה שוב בבשרך העדין, חזקה אך עדינה, קרה אך מלאת תשוקה,
נעה קדימה ואחורה בליטוף, ספק שפשוף של בטנך, אגנך וירכייך.
קיפלת את רגלך חושפת מעט את הדרך אל תוך גופך הלוהט וידי נמשכה
לשם כבאורח קסם, כשפיך נפער בכדי לגנוח ניצלתי את ההזדמנות
בכדי לנשק אותך, תובע את לשונך ושפתייך כשלי.
כל גופך זע ונע, מתפתל בתגובה למגע ידי ושפתיי, גבך התקמר
והתקער בקצב גניחותייך ורגלייך נתפסקו ונסגרו, נתקפלו
ונתיישרו. הדבר כולו נראה כמין מחול מפתה בשכיבה והמוזיקה של
גניחותייך ואנחותייך הייתה טובה מבמיטב אולמות הקונצרטים
שבאיטליה ואף גרמניה של אותו הזמן.
הרגשתי כיצד השבריר האחרון של התנגדותי נמס ונשטף בזרם התשוקה
שלי אליך, לבשרך.
כשנעצתי את שיני בתוכך הרגשתי כבגן עדן, דמך החם זרם בעדינות
לתוכי, מלטף את לשוני ומחליק במורד גרוני, היית מתוקה כל כך
אולם מתוק זו לא המילה שיכולה לתאר כיצד הרגשתי כששתיתי ממך.
את כמעט ולא חשת את הכאב וכשכן חשת, התענגת עליו, אנחתייך אף
הלכו וגברו אולם לא יכולתי לשמוע אותן בבירור, קול הלמותיו של
ליבך הציף את מוחי ותבע כל פיסה מתשומת ליבי, יכולתי להרגיש
כיצד הופך גופך לקר ובניגוד כיצד שלי הולך ומתחמם, ראיתי כיצד
עורך מחויר ושפתייך מאבדות מאודמן בעוד שאני מתחיל לקבל מין
גוון אדמדם בלחיי. המעשה עצמו לקח כמחצית השעה, אולם העונג
האינסופי ששאבתי ממנו גרם לדבר להיראות כאילו חלף רק רגע, על
אף שהשתדלתי ככל שביכולתי בכדי להאריך את החויה הגיע לבסוף
הזמן בו נאלצתי להתנתק מגופך, תחילה קיויתי שאצליח להמשיך הלאה
ובכך לתת לגופך המת למשוך אותי איתו אל המוות המבורך אך הכאב
היה חזק מדי עבורי ונאלצתי לשחרר את אחיזתי. תחילה כעסתי על
עצמי על שלא הצלחתי, אולם עד מהרה פינה הכעס את מקומו לעצב
שבהשלמה עם העובדה שאאלץ להמשיך את חיי, אם ניתן לקרוא לקיום
שכזה בשם חיים, בלעדייך. נשארתי לצד מיטתך עד שכמעט הגיע השחר,
בוהה בגופך המושלם ובפני המלאך שלך שאת יופיין אפילו המוות לא
הצליח להעכיר, שכובה בשלווה על סדיני הסאטן שהיו מוכתמים במעט
אדום מצידך הימני, אדום שהיה מנוגד כל כך לדמותך החיורת לגמרי.
נדמה היה לי לרגע, ממש לפני שחמקתי החוצה, שיש מין שמץ של חיוך
על שפתייך המתות אולם לא נותר לי זמן בכדי לעמוד על כך. יצאתי
מדירתך, אולם חלק ממני נשאר שם, מת שם, ביחד איתך.
שום דבר לא ישווה לפעם הראשונה בה ראיתי אותך, פרט לפעם
האחרונה...
לעיתים כשאני חוזר ומספר לך את הסיפור הזה נראה כאילו אני חי
אותו, כאילו אם אשנה את מילותי, אם אספר אותו אחרת, הסוף יהיה
שונה באמת. אולם עתה, כתשעים שנה לאחר שאיבדתי אותך אני מקבל
על עצמי את ההבנה שלא משנה מה הסיבה, הזמן הזה לא נועד לשנינו,
בכל מקרה הייתי מאבד אותך אהובתי. אני מקווה שאת יכולה למצוא
מקום בליבך בכדי לסלוח לי ועד אז, כמו בכל שנה, אסיר מקברך את
הורד השחור שכבר התייבש ומת ואניח במקומו ורד צעיר שזה אך
קטפתי, כפי שקטפתי אותך.