איזה וונדליזם אני אומר לכם. כשהגעתי היה כבר אחרי אחת-עשרה
בלילה, חושך מוחלט, ובטרנזיט שלי הרדיו לא ממש עבד. דפקתי עליו
מלמעלה והתחזית נקלטה קטוע עם רעשים של תחנה ערבית. הסופה לא
תיפסק בשעות הקרובות, אמרו שם, לפחות לא עד מחר. תזמון זה הכל
בחיים, חיככתי ידיי מרוצה ולבשתי את מעיל הגשם. בחוץ ירד עכשיו
ברד שכיסה את האדמה בשכבה דקה של קרח. אסור להתעכב, חשבתי,
אסור לאבד זמן יקר.
יצאתי החוצה והתנעתי את הגנרטור שהבאתי איתי, ואור בהיר פרץ
מהזרקורים שהותקנו עליו. הלב גאה. כמות כזו של מים זורמים
בירדן לא ראיתי מעולם. פרקתי על האדמה הקפואה את ערמת הקרשים
שאספתי ממתחם הבנייה של הקריה, והפעלתי את המערבל. מאז שהתחלתי
לעבוד בתור פועל פיגומים, אני חולם על הרגע הזה. שנתיים וחצי
אני מתגנב ובונה סכרים מדיקטים בשפך אלכסנדר והירקון, כמו איזה
חובבן עלוב, מציף עשרים מטר של ואדי עייף עם שאריות גבס
ומתלהב. כל פעם מחדש. הסכר מחזיק מעמד בקושי דקה ואז מתפרק לי
ישר מול הפנים. לא עומד בעומס הזרזיף - אני עוד מעז לקרוא לזה
סכר - ממש פתטי אפילו להיזכר בזה.
אבל לא היום. לא עכשיו.
משכתי בכוח את ידית ההפעלה של מערבל הבטון, וממעמקי בטנו
שוחררה גניחה רמה כגודל המעמד.
"בבקשה," החוויתי באוויר בפריסת יד לארג'ית, ושניה אחרי בטון
אפור וסמיך נפלט בכבדות מלוע המכונה, סותם את תווך העצים. מלא
סיפוק הבטתי ביצירת הפאר שלי. זה הדבר האמיתי, לחשתי לעצמי,
ורצתי חזרה מאושר לטרנזיט וטרקתי אחרי את הדלת. עכשיו צריך
להיות סבלניים.

בחלום שלי אני שחיין. יש לי סירה בינונית והיא באה עם גיר
אוטומטי ועם וו גרירה מקורי של היצרן, אחריות מלאה לשנה. אני
חוקר עולמות נסתרים שמעבר לעיקול הנהר ואני חי מהטבע. אוכל
חרקים ומת על זה. ואני רואה שזה כבר בוקר והכל מוצף. שפשפתי את
עיניי. ערפל בחוץ, אבל הצלחתי לראות. במקום בו קבעתי את לוחות
העץ לא נשאר זכר לירדן, ובמקומו היתמר עכשיו גוש ענק של בטון
מזוין.
"נרדמת," קיללתי, "נרדמת עם המערבל עובד."
ומסביב מים, טונות של מים - הנהר עלה על גדותיו, כמעט מטר
גובה. ניסיתי לצאת החוצה, לחפש את הציוד, אבל אי אפשר היה
לפתוח את הדלת. מים שחורים חדרו לתא הנהג. אני עוד יכול לברוח.
"תברח," צעקתי. התנעתי את הטרנזיט ופניתי בסיבוב איטי, נזהר לא
לשקוע. אם רק שמורות הטבע ישימו עלי יד. במראה האחורית, הצלחתי
להבחין בגנרטור שט במעגלים כמו לכלוך שיורד לביוב. לחצתי חזק
על הגז, ולפני שהתרחקתי, הוא טבע ונעלם. לא רק הוא, כל רמת
הגולן.
אידיוט, תראה מה עשית. היית צריך לשים לב, להיות יותר זהיר. את
החוג לטיסנאות, למשל, מאוד אהבת כשהיית ילד.

עליתי על כביש שבעים והתקשרתי לאחותי.
"אני גמרתי עם הסכרים - אני חוזר לנגן," צעקתי לתוך הטלפון.
"אם לא בשבילי, אז בשביל אמא. התחביב הזה עולה לי בבריאות."
היא לא ענתה, הייתה בממתינה.
זה הצחיק אותי פתאום. נזכרתי איך כל שבת בארוחת צהריים, במקום
להראות לאמא צילומים של גיאיות מוצפים,  היא בכלל חולמת שאני
אנגן לה בולרו בדואט עם אחותי. זה כל-כך הצחיק אותי, שאחרי
שאחותי ענתה, לקח לי שעה להירגע.