[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עופר כרמון
/
הניסוי- הקדמה

קטע זה הוא ההקדמה לסיפור שכתבתי. לדעתי הוא עומד גם לא רע
בפני עצמו, לכן אני משאיר אותו. אם אהבתם את זה, אתם מוזמנים
לקרוא את הסיפור המלא, ואני אשמח לתגובות על שניהם.


דניאל חזר הביתה מאוחר מן הרגיל, ומצא את הבית ריק. הוא לא
דאג. לאשתו היה עבר ארוך של העלמויות ליליות, למטרות שונות
ומשונות, או במילים אחרות, עם חברות שונות ומשונות. התאומים
כבר שבועיים במחנה קיץ בצפון המדינה, ולי עברה לגור עם חבר שלה
לפני קרוב לשנה. ובכל זאת, עדיין היה לו קשה להתרגל לבית הריק.
הוא הסתכל מסביב, ובעיני רוחו ראה את הבית שוקק חיים כבימים
עברו. שולחן האוכל- שעכשיו עמד עליו רק פתק קטן (הוא יכל לנחש
מה כתוב בו- "אני אצל       . אם אתה רוצה לדעת מתי אני חוזרת,
תצטרך לוותר על כמה שעות משנת החכמה היקרה שלך", או משהו
בסגנון)- היה עמוס בירקות, סירים, צלחות, הכוסות היפות, ושאר
הדברים שהוכנו מראש לארוחת יום השישי. ליד השולחן ישבו בתו
ואשתו, שהיו כל כך דומות במראה וכל כך שונות באופי, וחתכו סלט
תוך כדי שהן מרכלות על הבלונדינית מהדירה ממול ועל המבקרים
המפוקפקים שלה, ואשתו אמרה את המשפט הקבוע: "ועוד בגילה...".
בסלון, שעכשיו ישבו בו רק הספות שהם קנו במדריד עוד לפני שלי
נולדה בכלל, ולקח להם כמעט שנה עד שהם הצליחו להביא אותן לכאן
במחיר הגיוני, ישבו התאומים, עם עוד שלושה או ארבעה או חמישה
חברים (בזכרונו הם עדיין היו בגיל הזה שבו כל ילד עושה בלאגן
כמו שלושה, ואף פעם אתה לא בטוח כמה מהם באמת יש לך בבית)
ושיחקו בשוטרים או חיילים מול הטלוויזיה שדלקה והרעימה בקולי
יריות ופיצוצים. ובפינת הפרוזדור, שהיום הייתה נקייה וריקה-
כמו שהיית מצפה שפינה של פרוזדור רגילה תהיה- ישב לו כרגיל
רקס- שלי התעקשה לתת לו שם בנאלי דווקא כדי להיות מיוחדים-
ואכל אחת מנעלי הבית שלו. פרצי הצחוק מהמטבח (בטון הצווחני הזה
שהוא היה משוכנע שנשים מסוגלות להוציא מפיהן רק בחברת נשים
אחרות), קולות היריות מן המרקע ומפיהם של הילדים שחיקו אותן...
מי היה מאמין שהוא יתגעגע כל כך לתקופה ההיא, שבזמנה נראתה כל
כך לחוצה, כל כך ארוכה, כל כך בלתי נסבלת. ועכשיו תראו אותו,
עומד פה קפוא כשידית הדלת הפתוחה עדיין בידו, כמעט בוכה
מגעגועים, בתצוגה שבוודאי תעלה שאלות אצל כל מי שיעבור עכשיו
בחדר המדרגות.
אבל אלה היו געגועים טובים. אם יבכה, דבר שלא נראה ריאלי עכשיו
שהוא קלט את זה והשתלט על עצמו, זה יהיה כמעט לגמרי מאושר.
כשהוא היה נער הוא היה מלא בכל כך הרבה ספקות, כל כך הרבה כעס,
והוא אף פעם לא האמין שאושר אמיתי ייתכן. לפחות לא אושר כזה,
אושר רגוע, פשוט, חסר משמעות. "כל האנשים שנראים מאושרים
משקרים או לנו, או לעצמם, וסביר להניח ששניהם גם יחד", הוא כתב
פעם באחד מ'יומני הפילוסופיה' שהוא רשם בצעירותו. "הקיום
האנושי נגזר מסבל וכאב, הרוע הוא שמכתיב את חיינו, והוא מאפשר
לנו תקווה ואשליות של טוב רק כדי שהוא יוכל לתפוס אותנו לא
מוכנים. הכל אשליה אחת גדולה- העולם הזה, החיים שלנו, הכל".
עכשיו, כשהוא נזכר בחוסר האמון שלו בעולם, הוא לא יכל אלא
לצחוק. חוסר אמון זה, שלא נבע משום מקור ברור, בהתחשב בעובדה
שהיו לו חיים די קלים ונוחים כנער, היה כל כך רחוק מהמציאות
שלו עכשיו. הכל היה ממשי, הכל היה אמיתי, הוא כמעט יכל להרגיש
את הבטחון כגוף מוחשי שעוטף אותו. אז העולם לא כל כך נורא
אחרי הכל,
הוא חשב לעצמו.
הטיול הקצר בעל שתי העצירות במשעול הזכרון החזיר אותו לתיזה
החדשה שלו, והוסיף לה משנה כוח. ברגע זה הוא ידע בוודאות שהוא
לא סתם כותב הבלים; הוא באמת מאמין בזה. ספר הפילוסופיה החדש
שלו (כנראה שבכל זאת נשאר הרבה מאותו נער כועס ומבולבל) עתיד
להקרא "הכל כבר נעשה", ואמור לעסוק בשאלה האם אפשרי עוד להפתיע
אותנו, באמת להפתיע אותנו, בעידן זה של מידע וידע, או שכל
ההוויה האנושית על כל קשת גווניה כבר גלויה לפנינו כספר פתוח,
והעתיד צופן בחובו רק שכלול של אותם שיעורים שכבר למדנו בעבר.
שום דבר לא יכול להפתיע אותנו. אם ברגע זה יבקע לו חייזר בצבע
מג'נטה מתוך הבטן, ישיר לו את הפזמון של השיר החדש של יו-2
ויסיים בלנשק אותו נשיקה רטובה ומגעילה בעזרת השפתיים הזעירות
שיש לו בסוף של כל שערה, הוא יהיה מופתע, אבל עצם העובדה שהוא
יכול להעלות את זה על דעתו אומר שהוא לא יהיה מופתע באמת
ובתמים. זה, לטענתו, דבר אחר לגמרי. ולכן בימים אלה הוא הולך
לפרסם ספר שהטיעון המרכזי שלו נכתב כבר לפני אלפיים ומשהו שנים
בספר קהלת: "אין חדש תחת השמש".
כאמור, ברגע זה הוא באמת ובתמים האמין בזה. הוא דימה את עצמו
כסלע ענק, הר בגובה קילומטרים שאין בו אפילו סדק אחד של ספק,
והוא ידע בוודאות משונה שלא משנה איזה מבחן או בעיה יציב לו
העולם, הוא יוכל להתמודד איתו בהגיון ובשכל ישר. שיבואו כל
נוסעי הזמן, הערפדים, המבקרים מעולמות ויקומים מקבילים,
המפלצות הנוראות והמלאכים, שתבוא אשתו ותספר לו שהיא בעצם גבר,
שיבואו חבריו לעבודה ויגלו לו שהוא לא באמת קיים, והוא אינו
אלא מוח בקופסה המחובר לאלקטרודות שמפיקות בשבילו חוויות
פיקטיביות. ברגע זה, במקום הזה, הוא מרגיש בלתי מנוצח.  "תביאו
עליי את כל מה שיש לכם!" הוא צעק אל קירות ביתו, במה שניתן
להגדירו רק כרגע של אקסטזה.  
"כרצונך", הדהד קול ברחבי הבית, ופתאום הקירות נעלמו כלא היו,
החפצים התאדו באוויר, והוא נותר עומד במרכז מה שנראה ככיפת
מתכת ענקית. אחרי כמה שניות של תדהמה מוחלטת וכמה דקות של חוסר
איזון והתמצאות הוא החל בוחן את הסביבה שלו, ולאחר היסוס קל
נגע בקיר באצבע מושטת, מוכן לכאב כלשהו, כוויה או אולי
התחשמלות. אבל אלה לא באו, ובמקומם באה רק הרגשת המתכת המשונה,
שהייתה רכה וחמה למגע. כאשר רק התחיל להתרגל לרעיון של הסביבה
החדשה שלו, גם כיפת המתכת נעלמה, למרות שבצורה הרבה יותר
רגילה- היא נפתחה באמצעה וגלשה אל תוך הרצפה, כמו בסרטים
עתידניים.
"סרטים לא, אבל העתיד הוא בהחלט כיוון מחשבה נכון", אמר לו קול
מעליו. הוא הסתכל מסביבו, אבל מכל הצדדים הוא יכל לראות רק אור
בוהק ומסנוור, שלא הותיר לו ברירה אלא להסתכל לכיוון מסוים-
הכיוון ממנו בא הקול. הוא הסיט את מבטו לשם, מצמץ כמה פעמים,
וכשיתרגל מחדש לחוסר האור ראה כמה אנשים עומדים בתוך מה שנראה
כתא תצפית בחדר ניתוחים. הוא זיהה בקלות את האדם שדיבר אליו.
הוא עמד באמצע, אדם מבוגר, עם שיער לבן, עיניים שחורות
חודרניות, וארשת פנים משועשעת אך עם זאת מלומדת. למרות שלא היה
המבוגר ביותר, הייתה מסביבו הילה של סמכות שלא ניתן שלא להרגיש
בה, והשאר נראו כנשטפים באורו. אין ספק שהוא היה האחראי.
"הבאתם אותי לעתיד?" שאל דניאל, לאחר שכעסו ופחדו התחרו על
נימת הקול שייצא מפיו. "בשביל מה? לאיזה ערך אני כבר אוכל
להיות לכם אם אתם מסוגלים לנוע בזמן?" הוא היה חייב להודות
בפני עצמו שהוא דווקא מתמודד עם זה לא רע... אולי הוא עוד באמת
יוכיח לעצמו את הטענה שלו.
"לא הבאנו אותך לעתיד. לצערנו יכולת זו לא קיימת, ולא סביר
שתהיה קיימת אי פעם. אתה נולדת וגדלת במה שנקרא בפיך העתיד,
למרות שזהו בשבילך ההווה בדיוק כמו שהוא כזה בשבילי. לפחות
בשביל הגוף שלך. התודעה שלך חייתה בתקופה אחרת, ולכן נראה לך
שזהו העתיד. בעיית היחס שבין התודעה והגוף היא אחת מרבות שאנו
מטפלים בה כאן, בניסוי."
"ה-ה-ניס... הניסוי? ת-תס-סביר את ע-עצמך!" משום מה הטעות בקשר
לעתיד בלבלה אותו וגזלה ממנו כל בטחון שעוד היה לו, והוא יכל
להרגיש את שליטתו מחליקה ממנו והלאה. הוא בקושי האמין שהצליח
לגמגם כל כך מעט. הפחד ניצח בנוק-אאוט את הקרב על נימת הקול,
ומעתה היה ברור מעל לכל ספק שידו על התחתונה בשיחה הזאת בכל
מובן אפשרי.
"אעשה כרצונך. אחרי הכל, אתה הסיבה לכך שהתכנסנו כאן בכזה הרכב
חגיגי", הוא חייך חיוך שהבהיר לדניאל שהסרקזם לא עבר מן העולם
בשנים שעברו מאז התקופה שהוא לא יכל שלא לראות בה התקופה שלו.
"תרשה לי להציג את עצמי: שמי, או לפחות הכינוי שלי כאן, הוא
פרופסור לונדון. אני עומד בראש הצוות שעוקב אחריך כבר ארבעים
שנה. אתה מבין, פרויקט הניסוי, כמו שמשתמע משמו, הוא ניסוי
רחב היקף שלא היה כדוגמתו בעבר, ומטרתו להבין את נפש האדם
לרוחבה, אורכה ובעיקר עומקה, או לפחות להרחיב בהרבה את מה
שידוע לנו על התודעה. הניסוי מורכב בעצם מהרבה מאוד ניסויים
קטנים, חלקם אורכים שעות אחדות וחלקם (הטובים שבהם) אורכים
שנים רבות, ורובם ככולם מנסים להבין בעיות מגוונות יותר ממה
שאתה יכול לשער. אולי אתה תשמח לשמוע שאתה אחד מהאנשים
הראשונים שנולדו כאן, באתר הניסוי. בעצם לא, על מה אני מדבר,
ודאי שלא תשמח. אני הרי מכיר את המוח שלך היטב, יותר ממה שאתה
תוכל אי פעם להכיר אותו."
"ו... המשפחה שלי, הבית שלי... אבל..." דניאל כבר בקושי הצליח
ללחוש מרוב מחשבות שרצו לו בראש.
"הכל הולוגרמות ותרחישים שנכתבו במיוחד בשבילך, למרות שאפשר
לומר שהיה לך חופש פעולה מלא. לא השתלנו לך זכרונות, ולא נגענו
לך במוח בשום צורה... זה הרי רק היה נוגד את המטרה. התפקיד
שלנו הוא רק ליצור עולמות שונים לניסויים השונים בשלמותם,
ולצפות. ולהסיק מסקנות, כמובן."
"מה-" הוא התחיל, אבל נראה שהפרופסור החל לאבד מסבלנותו.
"המטרה של הניסוי שלך? אל תיראה מופתע כל כך, זה הרי נוגד את
התיזה שלך. כבר אמרתי לך, אני מכיר את המוח שלך טוב יותר מכל
אדם בעולם, כולל אותך. אני יכול לצפות כמעט חמישים אחוז
מהתגובות שלך מראש, ואתה יכול לשאול כל אחד מהאדונים הנכבדים
שלצדי עם אלה לא אחוזים אסטרונומיים. לשאלתך: לצערי, או
לשמחתי, הניסוי שלך היה, כאמור, אחד מהראשונים, והוא בסופו של
דבר תצפית על חיי אדם קלאסי. בלי שטויות, בלי שינויים, בלי
משחקים. פשוט אדם חי את חייו כמיטב יכולתו, ואנחנו צופים בו
ומסיקים מסקנות. לצערי כבר לא מתחילים היום ניסויים כאלה. כל
הפרופסורים הצעירים מעונינים רק בביזאר, ולא מבינים שהתודעה
האנושית מרתקת ומלאה בהפתעות גם בלי כל המשחקים שלהם. טוב, אני
חייב לסיים, כי למרות שאתה אחד מהניסויים היותר מעניינים שבהם
אני משתתף, אתה בהחלט לא היחיד."
דניאל רצה לשאול עוד שאלה אחת, אבל לונדון שוב הקדים אותו. "אז
לסיום, אני רק אספר לך למה החלטנו להוציא אותך מהאשליה הנחמדה
שלך עכשיו. אל תחמיא לעצמך ותחשוב שזה בגלל רצונך במבחן שיבחן
את התיזה שלך. הפילוסופיה שלך, למרות שהיא מעניינת בהקשר
הניסויי, היא מיושנת וחסרת ערך בשבילנו. פשוט הרגשנו שהרגע
הזה, האווירה בה היית שרוי והרגשת הכוח שהרגשת בזמן האחרון,
היא בעצם נקודת שיא העניין למה שאנו קוראים לו 'תגובת ההלם',
שהיא הדרך בה אתה מגיב לאמת על אודות חייך. לא כל יום אדם מגלה
שכל העולם שלו וכל חייו הם אשליה, ובניסויים מסוימים, כמו שלך,
אנו מרגישים שלעמת את הנבדק עם האמת יש לה ערך רב יותר מהמשך
התצפית בו. ובתור אדם הגיוני ושכלתני מאוד, הרגשנו שנוכל להפיק
ממך את המיטב בגישה הישירה- לספר לך הכל ולראות מה יקרה.
ועכשיו, אם תסלח לי, אני צריך לטפל באדם שיצרנו בשבילו עולם
שרעיון הזמן לא קיים בו- עוד אחד מהאהובים עליי, והמצאה אישית
שלי. אז תשב, ותחשוב, ותגיב; אני לא יכול לחכות לראות מה תעשה
עכשיו." ובאומרו את זה, פרופסור לונדון הסתובב, חושף לעיניו את
גב החלוק הלבן שלו, ועליו סמל מלא משמעות: חמישה גלובוסים תחת
מיקרוסקופ מסובך למראה, ומעליו עין גדולה שבסיטואציה הנוכחית
לא יכלה שלא להראות לדניאל כאימתנית.
משפט אחד שלונדון אמר חזר ופילח את מוחו שוב ושוב, מאיים לשגע
אותו: כל העולם שלו וכל חייו הם אשליה... הוא הרגיש כאילו
הוא שוב בן 17, רק שהכעס הבוער של אז התחלף בחוסר אונים מושלם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ועכשיו כשאני
מסתכל על כל
המצב, מה שקורה
במדינה הזותי,
על המצב במפלגה,
על החגיגה
החדשה,
כמה טוב לי
במרפסת, יושב
וגולש לי בבמה
חדשה

אהוד


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/10/03 9:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עופר כרמון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה