הוא היה כל מה שרציתי שיהיה לי בעולם.
הוא היה פשוט מושלם.
הוא  לא היה חתיך במיוחד, אך בלוריתו הייתה כל-כך מקסימה
שהצחיקה אותי בכל פעם.
לא יכולתי לוותר על רגע לידו, כל שניה שיכולתי התקרבתי ...
כל שבת היינו נפגשים, הייתי נוסעת אליו עד לירושלים הרחוקה,
מרחקים גדולים,רק בשביל להיות איתו.

לא שכחתי אף שניה שהייתי איתו, כל דקה הינה נצורה במוחי ותשאר
שם לעולמי עד.
אהבתי אותו כל-כך , שאני חושבת שזו הייתה אהבה מיוחדת במינה,
לא סתם כזאת שנגמרת תוך חודש, מקסימום שנה, זאת הייתה אהבה
אמיתית, חזקה ונעימה.
עד שיום אחד, הוא חלה באותה מחלה נוראית, שלוקחת מאיתנו אלפי
אנשים כל שנה, אותה אחת שגומרת את מלאי דמעותינו תוך שניה, ולא
נותנת לנו להבין מה קורה לפני שהיא גוזלת את נשמות אהובינו,
כן, הוא חלה בסרטן. הוא בילה ימים רבים בבית החולים, מוצמד
למיטה, ולמרות כל הכאבים שבודאי סבל, תמיד היה לו חיוך בשבילי.
אני חושבת שהוא היה בעצם הקרן אור בכל המקום הנוראי ההוא, בבית
החולים. כל האנשים היו תמיד באים להסתכל עליו, ואז גם הם
חייכו, ושמחו.

שבת אחת, באתי לבקר אותו, אך הוא כבר לא היה על המיטה בבית
החולים, הוא היה על מיטה אחרת, יותר גדולה, במקום יותר שקט,
בתוך האדמה. ושוב, נפגשנו כמו תמיד, בשבת, אך הפעם, הוא לא
חייך, לא דיבר ולא פרץ בצחוק כמו שעשה תמיד כשהיינו יחד,
לא, הפעם, הוא שתק, ולא דיבר שוב מעולם...


אוהבת אותך מאוד סבא, גם אם אתה לא עונה
תאמין לי, אני זוכרת, ואני יודעת, שגם מתחת לאדמה,
אתה מחייך.