[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








גלעד, ילד גבוה, בן 17 עם  שיער בלונדיני ועיניים כחולות , עלה
לאוטובוס מחיפה לכיוון דרום.
השעה הייתה 23:30, האוטובוס דייק מאד.
הוא התיישב באחד הספסלים במרכז האוטובוס, הוא שם את האזניות
והפעיל את הדיסקמן.
הנסיעה עברה לאט.
כעבור חצי שעה העייפות גברה על גלעד ועיניו נעצמו.
"סליחה, קום, זאת תחנה אחרונה"
גלעד פקח את עיניו, מתושתש, "מה?" שאל בתמיהה
"קום, זאת תחנה אחרונה, האוטובוס מפה לא ממשיך" אמר נהג
האוטובוס.
"אוחח איזו שינה דפקתי" אמר גלעד שקם והוריד מעליו את האוזניות
והכניס את הדיסקמן לתיק.

גלעד ירד מהאוטובוס.
"אוי שיט!" צעק, אחרי שהסתכל בשעונו, שהראה את השעה 3.
אוי שיט! 3? זה אומר ש...אני באילת?!
חשב לעצמו גלעד שהחל להתהלך כמו משוגע בחיפוש אחר שלטים,
ורמזים לאיפה הוא נמצא. הוא הסתכל על השלטים בתחנת אוטובוס.
כן, זאת אילת.
הוא לקח את הפלאפון וחייג.
"שתענה.. שתענה.." התחנן.
"הלו?" בקע קול מהפלאפון, הקול הכל-כך יפה של רותם
"רותם!" צעק גלעד בהתרגשות
"הלו?" שאלה שוב
"רותם? את שומעת אותי?"
"הלווו?"
הטלפון התנתק, אין קליטה.
"שיט!"
הוא כתב אס.אמ.אס לרותם:

"נרדמתי באוטובוס,
אני באילת. אין כאן קליטה.
אוהב אותך, מותק, אני אבוא מחר.
אל תגידי לאמא שלי כלום."

"הנה אני תקוע כאן, במקום שאני לא מכיר. ב-3 בלילה", המקום היה
שומם..
לא הייתה נפש חיה, שמעו רק את הצרצרים.
"מה אני עושה...? מה אני עושה?" חשב בעצבנות.
"אני לא אתקשר לאמא.. היא תילחץ ותעניש אותי, היא לא רצתה שאני
אסע לת"א מהתחלה.." חשב.

הוא צעד לעבר תחנה עם גגון, סידר את התיק ככרית, נשכב ונרדם.

אור השמש החזק העיר אותו.
הכל היה מטושטש, הוא התיישב על הספסל ושפשף את עיניו.
"7:25" הראה השעון.
"אוי איזה מזל! עוד 5 דקות אוטובוס!"
הוא פתח את התא הקטן של התיק והוציא את הארנק.
"מזל שגנבתי מאמא 100 שקל" חשב לעצמו.

האוטובוס הגיע.
גלעד קם מהספסל בקושי רב, הרים את התיק ועלה לאוטובוס.
"לת"א נכון?"
"כן" ענה הנהג
"תעצור לי בשינקין טוב? ואם אני נרדם, תעיר אותי, אני מתחנן"
"בסדר, בסדר" אמר הנהג וחייך.
גלעד שילם והתיישב בכיסא מאחורי הנהג.
עיניו נעצמו.
"היי, אתה! קום כבר, זה שינקין"
גלעד קפץ.
"זה שינקין?! לא קריית שמונה או משהו?"
הנהג צחק ואמר "כן ילד.. רד, יום טוב"
גלעד ירד מהאוטובוס, השעה הייתה 11.

"טוב, נלך להפתיע את רותם", חשב לעצמו
אחרי 15 דקות הליכה הוא הגיע לבניין בו היא גרה.
קומה 5.
הוא נכנס לבנין והתחיל לעלות במדרגות.
קומה חמישית, דירה 9, "משפחת לוי"
גלעד דפק על הדלת, כולו נרגש.
"רגע" שמע גלעד את הקול שכל-כך אהב.
היא פתחה לו את הדלת.
"גלעד!" היא צווחה כמו מטורפת וחיבקה אותו.
"הפחדת אותי לגמריי! אמא שלך התקשרה פעם אחת" אמרה בפחד.
"מה אמרת לה?" שאל
"זה בסדר מתוק, לא אמרתי לה שאתה באילת, בוא כנס, אתה רוצה
לשתות משהו? אתה נראה נורא."
"תודה." אמר בגיחוך.
"אתה רוצה לנוח קצת או שנצא לשרוף את העיר?" שאלה רותם
"יאללה, כל הזמן שלי איתך נשרף.. לא ננוח עכשיו!"
"יופי סבבה"

גלעד סיים את הקפה שלו, נשק לרותם, הם התארגנו ויצאו.

זה היה אחד הימים הכי כיפים שהיה להם.
הם שרפו את העיר כמו שאף פעם לא עשו.
צחקו, רקדו, שרו...
בסביבות 16:00, הם התעייפו מהיום העמוס שהיה להם.
והתיישבו בבית קפה.
"אוי, אתה מקסים" אמרה רותם בקולה הרך
"כבר הרבה זמן שלא נהנתי ככה, אנחנו צריכים להתראות יותר"
"מסכים בהחלט" אמר גלעד עם חיוך ענקי על פניו.
"גם אני לא נהנתי כך המון זמן"

זה היה יום מושלם בשבילם.
עד שנשמע הפיצוץ...
רותם נהרגה במקום.
גלעד מת מפצעיו בדרך לבית החולים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חיכיתי חיכיתי
בכיתי בכיתי
ומי לא בא?



אחת שלא יודעת
מי לא בא,
כי הוא עדיין לא
הגיע!


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/10/03 12:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופניק כהן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה