רק עוד כמה ימים נותרו. רק עוד כמה ימים. כבר לא נשאר ממנה
הרבה.
רק עוד כמה ימים-והיא תעלם לגמרי.

מאז ומתמיד, עוד מהימים שהייתה, תמיד הייתה תוקעת מבט מזלזל
בעולם האומר "אתם מתחת-אני מעל", ואף היו לה הוכחות סמליות
לכך: היו לה ציונים מעולים, חבר רציני אשר לפניו ואחריו
רומאנים סוערים, כושר יד בלתי רגיל שהתבטא ברישומיה העדינים
והיפים שלכל אחד ואחד מהם היה עומק מאחוריו, כי היא לא האמינה
שאפשר לצייר משהו "סתם".
ותמיד הייתה הולכת עם מראה. בגלוי ובסתר הייתה שולפת אותה מכיס
מכנסיה ומביטה בה, ומעיניה הכחולות היה נראה מבטה כמהופנט ממה
שראתה שם.
היה ברור לכולם שהיא מעריצה את עצמה. היא לא הכחישה. היו את
אלו שהתנשאותה גרמה להם להרגיש רגשי נחיתות, היו את אלו ששנאו
אותה על השחצנות שלה והייתה גם קבוצה קטנה של אנשים קטנים
שהתגודדו סביבה, העריצו אותה והיו מוכנים לעשות הכל למענה. הם
היו אוחזים בה וכאשר עשו זאת-הרגישו בטוחים, הרגישו שיש להם
במה להתעסק, ממי ללמוד ואל מה לשאוף.
אך כשהייתה לבדה, מאוחר בלילה, כאשר כולם כבר שקעו בשינה
עמוקה, הייתה יוצאת אל המרפסת ומביטה אל השמים. אל הירח היפה
שזרח באורו הלבן, המשנה את גודלו וצורתו בכל לילה ופניו, כפניי
אלה יפהפייה.
היא הייתה מביטה בו מוקסמת ודמעות היו זולגות על לחייה הלבנות.

כל כך רצתה לגעת בירח, לשאוב ממנו קצת קסם, לזרוח כמוהו, להפנט
כמוהו...
ואז בלילה אחד של ראש חודש, החליטה להגשים את חלומה-לגעת
בירח.
מאז הייתה צועדת לעברו. רק צועדת... וצועדת... וככל שהתקרבה
אליו יותר, כך היא החלה נעלמת אט אט.
כולם חשו בהיעלמותה ההדרגתית. היו את אלו שהביטו ושתקו, היו את
אלו שחייכו בערמומיות ובשמחה לאיד (כאשר לא פעם הבחינו במבטה
העייף והמיוסר) ומעריציה הקטנים, ששמעו אותה לא פעם ממלמלת
"ירח... ירח..." חגו במעגל סביב הדבר ההולך ונבלע שנוצר ממנה
במבטי התפעלות ושיבחו אותה על הקרבתה העצומה למען הנגיעה
בירח.
אבל מי חשב (ולו לרגע) לעזור לה? הריי איך אנשים קטנים וחלשים
כל כך יעזרו למישהי הנראית כמעט ככוח עליון בעיניהם, להגיע עד
לירח?
אז הם לא עזרו. רק מחאו כפיים ככל שהלכה ונעשתה קטנה יותר
ויותר.
והיא המשיכה במסעה אל  הירח הרחוק לגמרי לבדה, לא נחה ולו
לרגע. כבר לא יכלה לחכות לרגע הנפלא הזה בו תגיע אליו, תיגע
בו...
והיא לא התייאשה. למעלה משנה מסעה התמשך ללא מעצור. רק כדיי
לגעת בירח.
רק עוד כמה ימים נותרו. רק עוד כמה ימים. כבר לא נשאר ממנה
הרבה. רק שכבת עור דקה ורפויה המונחת ברישול על עצם דקיקה
ועצמות לחיים בולטות מבעד לפנים חיוורות.
אבל הירח עוד במקומו מונח. רק עוד כמה ימים והיא שם-לא
להתייאש!
והנה הגיע היום לו ציפתה כבר זמן רב. כל כך קטנה, כל כך צנומה,
הגיעה לירח. כמעט כלום לא נשאר ממנה, עד כדיי כך שלהביע את
אושרה בחיוך לא יכלה עוד. ובכוחותיה האחרונים, שלחה אצבע דקה
כקיסם ונגעה קלות בירח.
אך הקסם, הזוהר ופניי האלה להם ייחלה לכל אורך המסע לא באו
עליה.
במקום זאת התמוטטה על רצפת החדר לעיניי כל ואיבדה את הכרתה.
מיד הוזעק אמבולנס והיא הובהלה לטיפול נמרץ, אך תוך זמן לא
רב-נקבע מותה. הסיבה לכך הייתה ברורה.
מעריציה נחקרו בידי הרופא: "איך לא שמתם לב?" "איך לא הושטתם
יד לעזרה?" אז הבינו המעריצים הקטנים כי הם קטנים אף יותר ממה
שחשבו קודם לכן.
את גופה הקטן קברו בבית העלמין בעיר מגוריה. מעריציה הקטנים
ספדו לה בדמעותיהם הזעירות. הם פחדו לדבר לבדם.

מאז עברו להן כמה שנים ושגרת החיים נמשכה לה.
מעריציה הקטנים גבהו מעט ולפעמים, כשהם מהלכים לבדם בליל ירח
מלא, הם רואים את בבואתה הרצינית משתקפת מהירח.
ואז החושך פחות מפחיד.