חשבתי שברגע שאני אלך. ברגע שאני יפסיק להיות שם. ברגע שזה
ייגמר. הכל יראה יותר טוב. הכל ישתנה לטובה. אני יוכל לצחוק,
באמת לצחוק, לשם שינוי, אך שום דבר ממה שחשבתי התקיים במציאות.
שום דבר לא השתנה לטובה או אפילו לרעה. הצחוק שלי כבר לא ממש
נשמע אפילו, קול הבכי נדם. נשארתי אותה ילדה, אותה צורה עם
הבעת פנים שונה. איך הייתי בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון,
כל-כך בטוחה. הלחץ הזה בגוף, הורג אותי לאט-לאט, מחליש אותי.
אני רוצה אותך בחזרה. היית שלי, מה חשבתי לעצמי כשהחלטתי לקום
וללכת? אני פשוט בדיחה מהלכת. סמל הטיפשות. ולא אני לא נסחפת,
אני באמת כל-כך מטומטמת. אהבת אותי ואני אותך. המשוואה הייתה
מושלמת. אף-פעם לא הייתי טובה במתמטיקה. לא ידעתי שלאהבה יש גם
דרך נכונה שצריך לפתור. ואתה פתרת אותה בשבילי, הדרכת אותי גם
כשהייתי עם עינים עצומות. ושירטטת, בסופו של דבר גרף לתפארת.
אני מרגישה קצת כמו נערה בסרט אמריקאי קיטשי, שהתאהבה קשות.
מצאה את האחד והיחיד לאחר כמה כישלונות שלא יביישו אף אחד. אני
מרגישה טיפשית ומלוקקת, אני קצת נגעלת מזה, אני לא אוהבת את
ההרגשה הזאת. ההרגשה הזאת, לוקחת את כל האנרגיה שלי, תופסת את
כל ליבי וגורמת לי לנדודי שינה. טעות גדולה, אין מה להגיד.
טיפשות גדולה, אין מילים בפי. הרבה אומרים לי לחזור אליך,
להגיד לך את התחושה האמיתית שלי ובעיקר להגיד לך למה הלכתי,
למה עזבתי ככה. בלי שום התראה. פשוט אמרתי שלום ותודה. תודה
רבה. המבט הזה שלך, נחקק בראשי. התמונה הזאת של העיניים שלך,
בוהות בי במין מבט כזה, לא יכולה אפילו לתאר אותו במילים.
נראית כל-כך מסכן, חסר אונים, לא הבנת מה אני עושה, לאן אני
הולכת ולא חוזרת. לא האמנת כי ראית שאני רצינית שאני באמת לא
חוזרת. העיניים שלך העבירו בי צמרמורת. הן היו נפולות, אך
פתוחות לרווחה. הן ננצו. ישבת על המיטה שלך ולא קמת. כמו פסל.
כמעט התחרטתי. כמעט הסתובבתי ואמרתי שהכל היה סתם, רגע של
חולשה. אבל פשוט המשכתי ללכת בלי להסתכל אחורה ולראות שוב את
ההבעה העצובה הזאת על פניך ולדעת שאני האשמה לה, האחראית לה.

היום אחרי 3 חודשיים בלעדייך, כל יום עובר באיטיות, באדישות
ובגעגועים.
כל שיר טיפשי מזכיר לי אותך. כל-פעם שאני צוחקת אני חושבת
עליך.
אני כל-כך רוצה לשוב אליך, להיות איתך שוב, לחבק אותך שוב,
לנשק, לספר לך דברים. כל-כך רוצה לדעת שאתה שם בשבילי, שאתה
איתי.
כל-כך רוצה אבל לא יכולה. לא כל מה שרוצים מקבלים בחיים. אפילו
אהבה. 4 אותיות מזדיינות שכשהן ביחד, הן יכולות להאיר בנאדם
שלם ולהפוך אותו לבנאדם אחר ומאושר יותר ובאותו זמן להרוס
אותו, להשמיד אותו, אבל אין לי למה לחשוב על זה-על החסרונות
באהבה. יש בה כל-כך הרבה דברים טובים ויפים. היא נותנת כל-כך
הרבה, מה היינו עושים בלי אהבה? זה מה שמחזיק אותנו פה, בין
השאר. הרי רוב האנשים לא אוהבים את עצמם. בשביל זה אנחנו
צריכים אהבה לדעת שזה אפשרי שיאהבו אותנו, אהבה מחזקת אותנו,
נותנת לנו ביטחון, אך מדליקה בנו פחד, פחד גדול. פחד שהאהבה
תעלם לה כלא הייתה. אני פחדתי. טוב די, אני מרגישה כמו זיינית
שכל רצינית. הרי כולם יודעים מה זאת אהבה כולם רוצים אהבה
וזהו. אני סתם מדברת יותר מדי. כותבת שטויות על גבי שטויות.
אני כבר מדברת בלי הגיון. האהבה הרסה אותי. הפכה אותי ליותר
טיפשה. נפלתי שדודה לרגלי האהבה, פשוט כך. לא חשבתי לפני
שנכסתי ובטח לא לפני שיצאתי.
פגשתי הרבה אנשים שעשו אותו דבר כמוני, נטשו את האהבה בעודה
לוהטת ואני עדיין שואלת: למה ואיך אפשר לעזוב אהבה במיוחד
כשהיא עוד קיימת? איך יכולתי לקום ולנטוש את האהבה? הרי היא
כל-כך נדירה, אני מדברת פה על אהבה, אהבה אמיתית. נו זאת שכולם
חולמים עליה. לא קל למצוא אותה! מה לעזאזל עשיתי? אני ממש
מצחיקה, עושה ואחר-כך מתחרטת. הכל הפוך. נדפקתי רציני. אין לי
מושג מתי זה קרה ואיך זה קרה, אבל יש בי דפיקה רצינית. שונאת
את עצמי. לעולם לא אסלח לעצמי. אני מסתובבת עם חיוך מגוחך כי
אני פשוט מגוחכת, אני צוחקת על עצמי, אני מצחיקה. תגידו שלא?.
חיים רק פעם אחת ואם היינו חיים יותר, היינו כבר מעדיפים למות.
קשה להתרגש בחיים האלה. אין הרבה דברים מרגשים אפילו, אורגזמה
כבר לא מלהיבה. טוב, לא אצל כולם. ברוך השם!
אולי זאת רק אני, אבל העולם הזה הפך להיות הלוויה אחת גדולה
וארוכה. בית-קברות. אנשים חיים מתהלכים מתים ברחובות. השמש
שורפת את העולם. הירח עקום. הכוכבים כבר לא נוצצים כמו פעם.
משום מה, רק אהבה נראית לי אמיתית פה. רק הדבר הזה מחיה את
הרחובות. כמה שירים נכתבו על אהבה, כמה סיפורים, כמה אנשים מתו
בשבילה. כמה אקשן רק בגלל אהבה. כמה זבל, כמה ליכלוך, כמה חרא,
כמה אושר! באמת שאפשר לשבת שעות על גבי שעות ולנאום כמה אהבה
זה רע וכמה חסרונות יש בה, אבל כולנו עדיין רוצים אותה, רודפים
אחריה, מנסים להשיג אותה ללא הפסקה לפעמים נחים עושים חושבים,
אך לא מפסיקים.
אהבה היא בדיוק כמו שלום. אם תחשבו על זה, גם עליו אנחנו לא
מוותרים. לפעמים מתעייפים, מוותרים לכמה רגעים, מאבדים תקווה,
אך עדיין ממשיכים לרוץ אחריו, מחפשים אותו, מנסים כל הזמן
דרכים חדשות להשיג אותו. עוד מעט 55 שנה של רדיפה אחריו (או
יותר,אין לי מושג. כן, בושה. אני יודעת.) והוא עדיין לא נמצא,
כך היא גם האהבה. קיימת אך שקופה, וכשהיא תגיע פתאום הביחד
ייראה כל-כך נחמד וטוב. הכל יראה אחרת. איזו תמונה יפה. שלום
ואהבה זה כמו מילה אחת טהורה. שלום יביא אהבה ואהבה תביא שלום.
נשמע כל-כך פשוט. כל-כך טיפשי. הכל פה בעצם כל-כך טיפשי,
הקשיים שלנו. תמיד יש דרך. תמיד יש אהבה. השאלה היא: מה אנחנו
עושים כדי לקדם את עצמנו לעבר המטרה? אני, אני לא עושה כלום.
דחליל חי ונושם. דחליל עם לב מקש.
לסיכום זיון השכל שלי, לחיות זאת עבודה קלה. להנות מהחיים זאת
כבר עבודה קשה, אבל כולנו חיילים מלידה. גם כשעזבתי את האהבה
היחידה שהייתה לי ואולי היחידה שתהיה. עזבתי עם סיפור יפה
לספר, חוויה אמיתית. יצאתי עם תחושה שאינני יכולה לתאר. אני
חוויתי אהבה אמיתית, באמת חוויתי. והיא גם הייתה הדדית. הסיבה
שעזבתי באמת לא משנה. עזבתי, מה שהיה היה. לא הייתי עוזבת ללא
סיבה. אני עוד אשב ואסביר לעצמי מאות פעמים למה עזבתי וכל פעם
זה ישמע יותר ויותר דבילי ומטומטם. יש ימים שבהם אני שלמה עם
מה שעשיתי ויש ימים שממש לא, אבל ככה זה אני, בחיים לא אהיה
בטוחה במשהו. יכול להיות שאם לא הייתי עוזבת היה יכול להתפתח
מזה משהו יותר יפה ואמיתי אבל מה לעשות שאני פחדנית. ברחתי קצת
לפני שהכל התחיל באמת, אולי יום אחד אני יחזור. נראה מה יהיה.
החיים ממשיכים למרות הכל ואני עובדת עליהם קשה. בסוף, אני יראה
מה הציון שלי כמו כולנו. ובאמת אני לא רוצה להישמע כמו איזה
אחת שחולמת על לשנות את העולם ולחשוב שיש בידי את התשובות לכל
מה שקורה פה ואת הפתרונות, ממש לא, הלוואי. אני סתם עוד אחת.
שבאה לה להוציא את התחושות שלה החוצה ואולי בדרך לעזור לעוד
איש או אישה שאולי ממה שכתבתי פה או אפילו רק משורה אחת
יחייכו. אז במקום לנסות להבין הכל, לנתח הכל ולחשוב מה היה
יכול להיות, פשוט תחיו ותתאהבו. כי להתאהב זה פשוט ככה, לא
כואב. מה שבא אחרי, זה כבר סיפור אחר.
Peace out