אני לא מבין בפוליטיקה ולא מזהה אנשים מפורסמים כשהם עוברים
ברחוב, אז תנסו להבין שכאשר יניב סיפר לי שקולה זה לא רק שם של
חברת משקאות אלא גם משפחה עשירה וידועה, זה בא אלי בהפתעה. זה
הצחיק את יניב, שסיפר לי שקינלי היה בעבר אחד מחבריו הטובים
ביותר.
"למה היה? אתם כבר לא חברים?" שאלתי את יניב באחת מהשמירות
המשמימות שאותן בילינו יחדיו, כשכל אחד מספר לאחר סיפורים
במטרה להפתיע ולנער את השני.
יניב בדיוק סיפר לי את אחד הסיפורים על קינלי: איך שהוא אסף
כמה נערים ונערות צעירים מאחת המסיבות 'לעשירים בלבד' שהוא
הוכרח לבוא אליהן עם הוריו, לקח אותם למסיבת טראנס, שיכר אותם,
סימם אותם, תקע לכל אחד מהם כפית כסף בתחת, והחזיר אותם, עם
הכפית תקועה בתחת, לסעודת האריסטוקרטים.
זאת הייתה הפעם האחרונה שהוריו קיבלו הזמנה שלא נכתב בה במפורש
מי מבני המשפחה מוזמן.
"למה אתם כבר לא חברים?" הזכרתי ליניב כשזה השתתק לזמן ארוך
ונראה היה לי שהוא איבד את קו המחשבה.
"יום אחד הוא היה שם, ויום לאחר מכן הוא נעלם. המשפחה טוענת
שהוא נסע לדרום אמריקה לטייל, אבל אני לא מאמין להם, אני חושב
שהם רצחו אותו." קינלי, כמו יניב, היה קלאבר. להבדיל משנטיפים
שישנים בחוץ וטראקרים שמטיילים, קלאברים לא אוהבים אף אחד
מהשניים. את המשפט האחרון יניב אמר בלחש, כאילו שמישהו יכול
לצותת לנו במרומי מגדל השמירה. "נפגשתי איתו ערב קודם, והוא לא
אמר כלום על טיול. ספרייט הוא הספורטאי במשפחה הזאת, לא
קינלי."
יניב הסתכל מסביב, מוודא שאף פלשתינאי לא מאזין למה שהוא הולך
להגיד. "המשפחה שלו חיסלה אותו! וחודש לאחר מכן בא לגור עם
משפחת קולה איזה אחיין שהתחנך באנגליה. מאז אף אחד לא מזכיר את
קינלי! הפאנטה הזה אמור להיות המייצג של השיגעון השפוי. הוא
צבע בהתחלה את השיער לכתום כמו שהיה לקינלי, אבל הוא כל הזמן
משנה צבע: לסגול, לצהוב, לאדום, אבל הוא הולך עם מותגי אופנה
יקרים! מי כבר יכול לקנות אותו בתור אמיתי?"
"אני עדיין תקוע בקטע שבו אמרת שמר קולה וגברת דיאט רצחו את
הבן שלהם." אמרתי, מנסה לקחת חלק פעיל בשיחה.
"תשמע, אין לי עדיין הוכחות. אבל עוד יהיו לי. אתה תראה."
לאחר מכן השיחה התפוגגה לה: יניב נשען על הקיר כדי לתפוס תנומה
קצרה, ואני התקשרתי לחברה שלי.

לא שמרנו על קשר הדוק אחרי שהשתחררנו יניב ואני. טלפון מדי
פעם, לשאול מה נשמע, לא יותר מזה. עד שיום אחד כשהלכתי לי
בעיר, ראיתי משהו כתוב בסטיקר על מכונית חונה. כתום על גבי
לבן, בצורה שלא משאירה מקום לניחושים הייתה רשומה הכתובת  -
'נמאס מפאנטה רוצים קינלי.'
כאילו מעצמו הטלפון שלי חייג את המספר של יניב, ועוד לפני שהוא
הספיק להגיד לי שלום-
"ראיתי את המדבקה שלך. אתה יכול להסביר לי מה לכל הרוחות אתה
עושה?" העיקר ששמרתי על קור רוח.
"אני לא יכול להגיד לך בטלפון. אני יכול רק לספר לך שהפעם העסק
הזה הוא רציני. זאת מלחמה, ובמלחמה הזאת אין שוויץ, אתה או
איתנו או נגדנו. מה אתה בוחר?"
"קצת דרמטי, אתה לא חושב? בכל מקרה, איפה אתה רוצה להיפגש?" מה
אני יכול לעשות, אני אוהב את הבחור הזה.

סטייק-בר בשעה תשע בבוקר. רק יניב יכול לחשוב על מקומות מפגש
שכאלה. "לא תודה, אני לא רעב." אמרתי תוך שהתיישבתי, אפילו בלי
להסתכל אם הוא יציע. הרמתי את מבטי אליו וידעתי שצדקתי - הוא
חייך אלי מעל הצלחת העמוסה שלו, משך בכתפיו וחזר אל הסטייק
שלו.
"תסתכל על אלה," הוא אמר בפה מלא, "תגיד לי מה אתה רואה שם."
והוא הניח בפני תצלום מוגדל ועיתון מקופל בצורה כזאת שהכיתוב
היה מוסתר ורק התמונה הייתה גלויה לעין.
"אז יש לך תצלום של מישהו שמופיע בעיתון, מה הקטע?"
"ראית ישר!" הוא היה קצת מופתע מכך שראיתי את מה שהוא נתן לי
לראות. הנהנתי, והוא המשיך.
"הבחור בתצלום הוא קינלי, החבר שלי. והבחור בעיתון..." הוא פתח
את העיתון כך שיכולתי לראות את הכיתוב שמעל התמונה:
פאנטה קולה, בנם המאומץ של קוקה ודיאט קולה, נעלם.
הבטתי ביניב, ושוב בעיתון. עיניי חזרו אל יניב בתחינה אילמת:
תגיד לי בבקשה שאין לך קשר לזה.
הוא החזיר לי מבט שובב כדי לאשר את חששותיי "תקשיב לי קודם,"
הוא אמר בקול שתאם את פרצוף הכלבלב האובד שהיה על פניו, עד
שלבסוף החוותי בידי שיפתח בסיפור.
"תמיד חשבתי שקינלי נרצח בידי משפחתו, אתה יודע את זה. ובכן,
זה השתנה כשלפני שבועיים כשעמדתי לפני מעבר חציה וחיכיתי לאור
הירוק, נעמד על ידי פאנטה. היו לו אוזניים שונות, וגם האף
והסנטר היו אחרים וכמובן השיער. אבל את העיניים האלו אני
הכרתי. לידי עמד פאנטה, והוא היה קינלי."
"אז ראית מישהו, שלא נראה בכלל כמו מישהו שפעם הכרת, ועל סמך
זה החלטת שזה אותו בן אדם?"
"כן," הוא אמר ומיהר להמשיך. "הבטתי בו בעיניים פעורות, והוא
הסתכל עלי בחזרה. לרגע היה נדמה לי שהוא זיהה אותי, אבל אז
הרמזור התחלף לירוק, והוא הלך, משאיר אותי על שפת הכביש עומד
עם פה פתוח."
"קינלי לא נרצח מעולם! הוא נחטף על ידי בני משפחתו, עבר שטיפת
מוח וכמה ניתוחים פלסטיים, וחזר לעולם בתור פאנטה. איך לא
חשבתי על האפשרות הזו קודם?"
חשבתי, או לפחות קיוויתי, שפה נגמר הסיפור של יניב. הוא רק
בקושי התחיל.
"כמובן שלא יכולתי להישאר עם הידע הזה כלוא בתוכי," יניב
המשיך, ואני חשבתי אם השימוש שלו במילה 'ידע' דורש תגובה.
"קראתי לישיבה דחופה של 'פרנויה'. זאת קבוצה של אנשים שמצליחים
למצוא את הקונספירציות ולחשוף אותן. קוראים לנו 'לא רק
פרנויה', אבל פרנויה בקיצור. מין בדיחה קטנה שלנו, אתה מבין?
אני רואה שאתה מבין. בכל מקרה, כינסתי ישיבה דחופה וחשפתי
לפניהם את הפרטים. תוך שעה כבר התחלנו לעבוד בבית הדפוס הקטן
שלנו, שהפך למפקדה של המבצע הנוכחי, שעליו אני הייתי אחראי!"
הייתה גאווה בקולו. אני חושב שזה המבצע הראשון להתרת
קונספירציה שהוא מפקד עליו.
"במשך שבוע וחצי עשינו כייף חיים בגיוס פעילים, הדפסה והפצה של
מדבקות ושלטים. עד שאתמול, היינו מוכנים לעבור לשלב הבא. האמת
היא שלחטוף את פאנטה היה יותר מדי-"
"מה עשיתם?" (you did what? באנגלית זה נשמע יותר טוב, מה
לעשות) צעקתי.
יניב היסה אותי ואמר שאני מושך תשומת לב מסוכנת. לקח לי עוד
קצת זמן להירגע, אך לבסוף יניב היה יכול להמשיך בסיפור.
"כמו שאמרתי, חטפנו את קינלי ועכשיו אנחנו מתכננים להחזיר לו
את הזיכרונות האבודים שלו, את האישיות הישנה שלו. ואז להחזיר
אותו לחיק משפחתו ולהכריח אותם לקבל אותו כמו שהוא, ולהפסיק
לנסות 'לשנות' אותו."
"שתי שאלות," נכנסתי לדבריו, "איך בדיוק אתה מתכוון להחזיר לו
את הזיכרון, ולמה אתה צריך אותי?"
"אל תדאג לפרטים הקטנים, הכל מסודר. יש לנו מהפנט מומחה, שאמור
כבר ברגעים אלה ממש להיות עמוק בתוך התת-מודע של פאנטה ולדבר
עם קינלי. אם נרצה, קינלי יוכל לקבל מודעות לאדם שהוא היה לפני
שלושה גלגולים. ובקשר לסיבה שאני רוצה אותך איתנו - טוב, יש
בעצם שתי סיבות: אם אתה תשתכנע להצטרף, אז רוב הסיכויים הם
שאני לא השתגעתי עדיין. והסיבה השניה היא שמהרגע שהתקשרת אלי
הייתה לי הרגשה שעוד נצטרך אותך למשהו. הי, אל תסתכל עלי ככה.
אני בטוח שכשיבוא הרגע, אתה תדע בדיוק מה לעשות. נו, אז אתה
איתנו?"
"רק שאלה אחת" הייתי חייב לשאול את זה, זה אחד מהחלומות שלי.
"אחרי שנציל את קינלי מתוך מגדל השן שבמוחו של פאנטה והכל
ייגמר יפה, אתה חושב שיש סיכוי שהוא יוכל לארגן לי מכונת שתייה
אלי הביתה? עם מילוי בחינם עם אפשר."
יניב חייך אלי, הסתכל עלי בחזרה, והרגשתי איך חיוך משתלט גם על
פני. "כמו שאני מכיר את קינלי, ואני מכיר אותו די טוב, אין לך
מה לדאוג יותר בענייני שתייה לכל החיים. אבל אני צריך תשובה
ברורה. אתה איתנו?"
"כן, אני בפנים. איפה נרשמים?" זאת הייתה הערה סרקסטית. אני
יודע שאתם מבינים, אבל יניב לא הבין."
"אז אתה יודע? יופי, ככה תיחסך האי נעימות. תחתום כאן למטה ליד
האיקס." הוא הושיט לי מסמך משפטי למראה, שלא נראה כמו בדיחה על
חשבוני.
נתתי לו את המבט.
"זה לא משהו רציני," הוא התפתל, "כל מה שכתוב שם זה שאם תגלה
למישהו מחוץ לקבוצה משהו על אופן ההתנהלות, או על פירוט אחד
המבצעים שלנו, כל רכושך יהיה שלנו. שום דבר רציני, מה הבעיה?"
המבט נשאר.
"זה היה בצחוק," יניב אמר, משתדל, משתעל. באמת נראה לך שדיברתי
ברצינות?" (הוא הכניס את החוזה במהירות לתיק.)
"בוא נלך להגיד לקינלי שלום." אמרתי לו.
הלכנו.

נכנסנו אל בית הדפוס ביחד, והרגשתי כאילו נכנסתי לסרט: בצד
הרחוק היו מדרגות שהובילו לכיוון המרתף שבו הוחזק פאנטה. ידעתי
את זה לפי שני הבחורים הגדולים עם הידיים המשולבות על החזה
בעלי החליפות ומשקפי השמש. יצאתי מהסרט ברגע שהם ראו אותנו
ובאו לטפוח ליניב על השכם בחמימות ישראלית. אז אחד מהם שם לב
אלי ומיד חזר לתנוחה המאיימת של אלימות מוחזקת ברצועה. קפאתי
במקומי, מין הרגל ישן שלי, לפחד מבחורים מפחידים. "סתם צוחק,"
הבחור המפחיד אמר בפרצוף שכבר לא היה מפחיד, "אני רוני. נעים
מאוד," יד מושטת ללחיצה. "וואו בנאדם, היית צריך לראות את
הפנים שלך! זה היה מצחיק!"
סתם סאטלן, חשבתי לעצמי כשלחצתי את ידו וצחקתי קצת בנימוס.
ירדנו למטה, לאיפה שפאנטה היה. או קינלי, או מי שזה לא יהיה.

אני לא יודע למה בדיוק ציפיתי מהמקום הזה, אבל לא לזה.
המרתף היה מואר היטב ומרוהט בנוחות. המקום נראה יותר כמו דירה
נחמדה שמשום מה חסרה חלונות  מאשר מרתף קר וטחוב שבו הוחזק אדם
חטוף. ישוב על כורסא הפונה אלינו, ישב בחור צעיר בעל שיער צבוע
בכתום גזר. או אולי כתום קינלי, יהיה יותר הולם להגיד.
הוא הסתכל עלי במבט של מישהו שרואה הצגה גרועה, ומחכה שהיא
תיגמר והוא יוכל ללכת הביתה. מוזר. אבל לא יותר מכל שאר הדברים
שראיתי ושמעתי היום.
"אתה הראשון בלי המבט המטורף שאני פוגש במקום הזה. יש סיכוי
שבאת לחלץ אותי מכאן?" פאנטה היה סתם מנומס.
"מצטער, אני אחד מהם." וליניב אמרתי בשקט "תן לי כמה דקות איתו
לבד, אני אשחק את השוטר הטוב. אתה תוכל להיות השוטר הרע אחר
כך."
יניב הנהן, טפח לי על השכם ועלה למעלה, משאיר אותי לבד עם
פאנטה.
התיישבתי מולו והצגתי את עצמי. באתי להציג לו את המצב, אבל
לפני זה-
"יש לך משהו לשתות?" שאלתי.
פאנטה לא אמר כלום, רק הצביע. עקבתי במבטי לאותו הכיוון וראיתי
מקרר עם דלת שקופה מלא בפחיות קינלי. צחקתי בקול וניגשתי לקחת
אחת.
"רוצה גם?" שאלתי, ובלי לחכות לתשובה הבאתי שתיים.
"זה המצב," קפצתי לתוך המים. "יש את הבחור הזה יניב, שהוא
במקרה חבר טוב שלי, והוא גם משוגע על כל הראש. פעם הוא היה חבר
קרוב של קינלי, ומאז שקינלי נעלם, הוא השתעשע בראש עם כל מיני
קונספירציות. ואז הוא ראה אותך, והחליט שאתה קינלי. אל תנסה
למחות - אני יודע שלא. אבל הוא אובססיבי לגמרי. זה שאתה פה זאת
הוכחה לזה. הוא רוצה להפנט אותך ולגלות זיכרונות אבודים,
אישיות חבויה וכל השאר. זה לא יכול לפגוע בך."
"תקשיב, אם תוכל להבטיח לי שיתוף פעולה מצדך, אז אתה תצא מפה
תוך שבועיים, אני מתחייב. ואולי אני אקבל את המקום הזה, הוא
נראה לי נחמד. מקרר מלא שתייה... לא משנה. אז מה אתה אומר?"
"יש לי ברירה? לפחות אני אדע מתי אני אצא מפה."
הוא קיבל את זה יפה, חשבתי לעצמי. כעת היה עלי לספר ליניב.
הנחתי שהוא לא יקבל את זה טוב כמו פאנטה.
"תקשיב מה שמעתי הרגע," קפץ עלי יניב בהגעתי לראש המדרגות.
"אחד המגויסים החדשים עובד באסם, והוא סיפר עכשיו שיש הגבלות
חמורות על ייצור הבמבה האדומה! הוא אומר שזה בגלל שתפוצה גדולה
יותר תוביל לדרישות לשיפור תנאי השכר ושאר זכויות הפועלים!
אולי גם למרד כנגד הענקים הקפיטליסטיים שמועכים את העובדים
הפשוטים, ענקים כמו אסם! אתה מבין מה זה אומר?! הפצת הבמבה
האדומה בכמויות גדולות תוביל לשיפור איכות החיים במדינה
ולצמצום הפער החברתי! מישהו חייב לעשות משהו בקשר לזה! זאת
שערורייה!
זה-"
"הבטחתי לפאנטה שאם הוא ישתף פעולה במשך שבועיים נשחרר אותו."
השחלתי כשהוא עצר לשאוף אוויר.
הרגשתי את הידיים שלו על גרוני, לוחצות. "אתה מנסה להרוס לי
הכל?" יניב צרח עלי.
"יש לי תוכנית חירום, שבטוח תפעל." קרקרתי, בעודי מנסה לתלוש
את ידיו מעליי. "אם תפסיק לחנוק אותי, אני אוכל לספר לך עליה.
הוא שיחרר אותי, והתחלתי לספר לו בעודי מעסה את גרוני שעדיין
כאב.

"...אבל תזכור," סיימתי את הסיפור, "אתה אחראי לחומרים, אבל לא
מתחילים לפני שאני אומר, אחרת הכל ייהרס. ברור?"
הוא הנהן במרץ ואני ידעתי שהוא ינסה להתחיל קודם.
הוא קיבל את העניין טוב כמעט כמו פאנטה.

השבועיים כמעט עברו. מחר בבוקר ניתן לפאנטה ללכת, כי המהפנט
המוסמך (על ידי עצמו) שיניב הביא לא הצליח לגלות כלום.
כבר הגיע הערב, ויניב מטפס על הקירות מחכה שאתן ההוראה לתחילת
המבצע. הוא כבר ניסה כמה פעמים להתחיל בלעדי.
ירדתי לסלון, ככה קראנו עכשיו למרתף, וישבתי לדבר בפעם האחרונה
עם פאנטה. דיברנו על מה שהוא התכוון לעשות אחרי שהוא ילך
הביתה, ועל עוד עניינים חסרי חשיבות. נעשינו ידידים בשבועיים
האחרונים.
"לקחת פעם סמים?" שאלתי אותו בלא שום קשר למה שדיברנו עליו
קודם. הוא השיב בשלילה ותהה בקול לאן אני חותר.
"אנחנו מתכננים לעשות מסיבת פרידה בשבילך, ובשביל כל הפעילים
בשטח שעבדו קשה. יניב ארגן בשביל שלושתנו משהו טוב, מעוניין?"
"לא."
"אני לא יודע איך להגיד את זה, אבל יניב התאמץ מאוד כדי לדאוג
לך, והוא ייעלב מאוד אם לא תסכים לקבל את המתנה שלו אלייך.
אולי הוא אפילו ייעלב עד כדי שהוא יפרש את זה כהפרה של הסכם
שיתוף הפעולה. קצת אקסטזי יעזור לך להשתחרר קצת. ואחרי הכל
המסיבה הזאת בשבילך. זה לא יהיה אותו הדבר בלי זה."
"כשאתה מציג את זה, אני מניח שאני אשמח לנסות איזה סמיילי.
פניתי לעבר המדרגות למעלה וצעקתי: "יניב, המוסיקה מתחילה בחצות
בדיוק. זה משאיר לנו קצת פחות משעתיים להכין את המקום. למה אתה
מחכה?"
זרם של אנשים נשפך פנימה. והם התחילו לפנות את המרתף. הדבר
הראשון שהם לקחו היה הספה שעליה ישב פאנטה. ופאנטה, לאחר
שבועיים של חוסר פעילות כפויה, שמח לעזור בעבודה.
כשהדירה הייתה נקיה (למעט המקרר עם הקינלי) התחיל לזרום פנימה
ציוד: הגברה, תאורה, תפאורה, משקאות וכל שאר הדברים שיניב
הצליח להשיג.
פאנטה שלח ידו בכל, הוא חיבר את הרמקול למקום, ובשניה לאחר מכן
סידר את הבקבוקים על הבר ומשם קפץ לשים דיסק כדי לשמוע בזמן
העבודה... כולם עבדו לאט מדי, ויניב כל הזמן צעק שאין זמן.
פאנטה הציל אותנו: בכל דבר שהוא בא לעזור בו הוא קיבל מיד את
הפיקוד. ועשה הכל מהר. בזכות המומחיות שלו, הצלחנו לעמוד בלוח
הזמנים.
אז התחילה המוסיקה.
פאנטה, שכבר היה מאוד קינלי, דילג בין עמדת הדי. ג'י., שני
צידי הבר ורחבת הריקודים. הבאסים הלמו בבטנו ומנעו ממנו לחשוב
על מה שהוא עשה. ההרגשה הציפה אותו לגמרי. רק דבר אחד קטן
חסר.
יניב ואני הרגשנו שהיה זה הזמן, המקום והרגע כדי לשלוף שלושה
כדורים מהכיס. לשנינו ולפאנטה.
דקה לאחר מכן, פאנטה חזר להיות קינלי. טריפ אחד, והעבודה
נשלמה. נשארה לנו מסיבה, ואנחנו התכוונו ליהנות ממנה.

בבוקר הכל נגמר.
הלכנו עם הסיפור לעיתונים וגרמנו למבוכה רבה למשפחת קולה. כמו
שרק קינלי ידע להביך אותם. המחתרת כמובן לא הוזכרה בתקשורת.
טוב, אולי רק בכמה משפטים.
קינלי חזר לחיק משפחתו, ששמחה לקבלו בחזרה בתור מי שהוא (לפחות
ככה הם אמרו לכלי התקשורת). יניב נסע לטייל ברוסיה מאיזה סיבה
נעלמה. המחתרת פורקה, באין דבר לחתור אליו. ואני קיבלתי את
מכונת המשקאות שלי.

כמה חדשים לאחר מכן שכבתי לי בערסל שעל מרפסת ביתי, שותה פחית
קינלי, והסתכלתי איך מחליפים את המודעה שעל עמוד הפרסומת שהיה
מרבית הנוף הנשקף מביתי. קיוויתי שאני לא אקבל שוב תמונה של
מכונת כביסה מול הפרצוף, ועצמתי עיניים, מנמנם, מנסה לנחש איזה
פרסומת תולים הפעם.
כנראה שנרדמתי, כי כשהתעוררתי השלט כבר היה תלוי:

במבה אדומה להמונים

הטלפון שלי צלצל, 'יניב' היה השם שהופיע על הצג. "אל תענה,"
אמרתי לעצמי. "על תחשוב אפילו על לענות!"
עניתי.