סיפור זה הוא פאנפיק להארי פוטר.
פאנפיק הוא סיפור אשר נכתב על ידי מעריצים של ספר/סרט/סדרה על
אותו ספר/סרט/סדרה.
רוב הדמויות שייכת לסופרת ג.ק רולינג. הוא לא נכתב למטרות
רווח.
הסיפור נכתב לאחר קריאת הספר הרביעי - אם עדיין לא קראתם אותו
- אז אל תקראו את הפאנפיק.
                                         

השמש שלחה את קרניה אל המבנה המסויד בלבן. היא חיממה את הדשא
הירוק והלח ואת מספר האנשים שישבו עליו, נותנים לה לצבוע את
פניהם בגוון אדום.
השמש שלחה את קרניה מעבר לחלונות הזכוכית וחיממה אף את חדריי
המבנה הגדול, קרניה המגששות והעקשניות הגיעו אף לחדר השמור
למקרים יוצאי דופן וחסרי הסיכויים לחלוטין בבית החולים של שם
הקדוש מנגו.
הקרניים עברו על פניהם של האנשים שנגזר עליהם לא למות ולא
לחיות, מאירות את גרגרי האבק הקטנים שמילאו את האוויר, גורמות
לפניהם הלבנות של הקוסמים - אשר ספק אילו ידעו מהו יום ומהו
לילה - להראות מפחידות כגולגלות אימה.
לאט, לאט השתהו הקרניים יותר ויותר בחדר עד שהאירו את כל
הפינות האפלוליות אשר נועדו להסתיר את המצבים המביכים שלא היה
ניתן לעזור להם, אף לא בעולם הקוסמים.
רק לאחר שהחדר הואר כולו התירו לעצמן הקרניים להתמקד במקומות
שונים בחדר. ואחת מהן, קרן אור ושמש יחידה ונועזת הרשתה לעצמה
להאיר במכוון באחת המיטות את פניה של אחת הפסלים האנושיים
שאכלסו את המקום.
הייתה זו נערה, בגיל שבע עשרה או שמונה עשרה. היא לא נראתה
חולה. מלבד עורה אשר היה לבן וחיוור כפני המת היא נראתה ככל
נערה אחרת בת גילה.
אך למרות שקרן השמש המשיכו לחמם בעקשנות את פניה, עורה היה קר,
קפוא. כאילו העור נמתח על פני גוש קרח בדמות פני נערה.
שערה הארוך היה בגוון חום כהה, היא הייתה לבושה בגלימה בצבע
שחור, דבר אשר גרם לכל התמונה להיראות עגומה אף יותר.
אך לא היה קל להביס את רוחה של קרן השמש בקלות כזו. מזה
חודשיים וחמישה ימים היא הגיעה כל יום בדיוק לכאן ונשארה עד
שהגיעה השקיעה. והיא תגיע לכאן כל יום עד בוא הסתיו בו תאסוף
אותה החמה והיא תישלח למקום אחר - עד הקיץ הבא.
אך משהו יוצא דופן קרה לפתע. הנערה החלה להניע את שפתיה, תחילה
לאט בצורה כמעט בלתי מורגשת - אך המהירות הלכה וגברה, הצורה
שנראתה כמעט כמו...
עפעפיה רטטו ככנפיי פרפרים שזה עתה יצאו מהגולם ומחכים שאלו
התייבשו, רק שהיא לא חיכתה לכך. עיניה נפערו והיא בהתה באוויר
בזעזוע - פיה נפער לחלוטין אך שום קול לא בקע בו.
קרן השמש שייתכן וחשה בכאבה החלה לתת את כל כולה ושפכה עליה את
כל חומה. צליל גבוה שייתכן שרק עטלפים מסוגלים לשמוע בקע מפיה
ולאחר כמה שניות החל ונבנה בהדרגה.
כעת צווחה של ממש נפלטה מפיה, צווחה שארכה לפחות דקה שלמה לפני
שהופסקה והכילה בתוך את כל הזעזוע והאימה שבעולם ואז היא נפסקה
מיד.
הנערה נשמה באיטיות ובקושי רב ואז ראשה חזר וצנח על הכרית.
עיניה חזרו ונעצמו, ידיה הקרות לפתו את הסדינים עליהם שכבה.
כל האירוע חזר והתרחש כנגד עיניה, היא ראתה אפלה מוחלטת ושמעה
קול של חרסינה המתנפצת.
"לא!" היא צעקה, מתיישבת במיטה. היא הביטה בחדר אשר היה ריק
מלבד עוד שישה קוסמים ומכשפות.
שתי מכשפות בהו בה. שלושה קוסמים שכבו על המיטה, מעיניהם
נוטפות דמעות של דם. קוסם רביעי היה שכוב על מיטה לבנה, פניו
לבנות לחלוטין. כמו שלה עד לפני כמה דקות.
היא נשמה עמוק והביטה באנשים - מנסה לחשב את מצבה. היא ניסתה
להיזכר בדבר האחרון שנאמר לה לפני שהיא הוכנסה למצב הזה. זה לא
היה קשה מדיי - מבחינתה זה קרה לפני פחות משעה לכל היותר.
ואז היא נזכרה בקול. קול קר, קול קפוא. קול אשר נוטף רעל
ומעורר צמרמורת.
קולו של הלורד וולדרמורט.
"אתן לך זמן דיי והותר לחשוב לאן את רוצה להצטרף" היא נזכרה
בלחישה הארסית.
הנערה הדקה את ידיה אל פיה וניגשה אל החלון. האנשים אשר הילכו
וישבו על הדשא היו כולם לבושים בכותנות לבנות. מדיי פעם ניקדו
את הנוף אנשים בגלימות בצבעים שונים.
ייבבה נפלטה מפיה, אך הנערה הצליחה להשתלט על עצמה.
אך היא פחדה. פחדה מאוד. הספר האחרון שהיא קראה לפניי הדפיקה
בדלת ששינתה את חייה היה מחזה עתיק.
"אורורה" היה מחזה שנכתב לפני זמן כה רב שאיש לא ידע מי המכשפה
או הקוסם שכתבו אותו. הזמן השכיח מלב בני האדם את שם הסופר או
הסופרת אך השאיר את הסיפור שברבות השנים נהפך למחזה.
זה היה מחזה טראגי על מכשפה אשר סבלה תחת שלטונה האכזר והרודני
של בת מלך איומה - עד שלבסוף הענישה אותה וקיללה אותה. הקללה
הייתה שונה מכל קללה אחרת שאיי פעם נודעה בעולם הכישוף - ולכן
הסיפור שרד כה הרבה זמן. הקללה הקפיאה את הנסיכה והפכה אותה
לגוש קרח בדמות אדם.
בסוף המחזה הנסיכה משתחררת והמכשפה מתה - משופדת על ידי שרביטו
של אהובה.
אך הקללה...
הנערה הדקה את מצחה הקפוא אל הזכוכית החמה. האם באמת ייתכן
שהיא קוללה באותה קללה אשר שלאיש לא היה מושג כיצד להטיל
אותה?
כאשר היא התעוררה היא חשה. היה קרח בגרונה, סותם את קנה הנשימה
שלה ומונע ממנה לנשום. היא נזכרה בשניות האחרונות שבהן עוד
הייתה בהכרה, בבטנה פשט הקרח, עוצר את פעולת איבריה. הדם עצר
במקום ועיניה חדלו לראות. לשונה מיאנה לזוז ורק לבסוף לאחר
שאיבדה את הכרתה, היא שיערה שליבה עצר.
אך האנשים שבחוץ נראו כאנשים רגילים לחלוטין. הגלימות של היו
שונות במיוחד. אם אכן עברו מאה שנים כמו בסיפור - אז כנראה
שהכול עדיין אותו הדבר.
הדלת נפתחה, הנערה הסתובבה והשעינה את גבה אל החלון החם, מסרבת
להתנתק מהחום אשר בקע בו.
מכשפה מבוגרת בגיל העמידה נכנסה לחדר בצעדים חרישיים, בידה היא
אחזה גיגית עם סדינים ומטליות, ניגשה אל אחד הקוסמים ללא כל
ובמטלית ניגבה את דמעות הדם אשר זלגו מעיניו. לאחר מכן היא
הסתובבה אל המיטה שעד לפני זמן קצר שכבה בה הנערה.
המכשפה קפאה על מקומה, אישוניה התרוצצו בכל החדר, עוברות כמה
פעמים על החלון אשר בו עמדה הנערה והביטה בה. רק לבסוף הצליחה
להבין שהיא אכן עומדת שם.
המכשפה שלחה זרוע רועדת והצביעה עליה, ברכיה רעדו בשעה שהיא
פלטה צווחה נרגשת ורצה אל מחוץ לחדר.
אז כנראה שכל זאת לא הייתה ערה זה הרבה זמן אם האישה הזו כה
מתרגשת מהעובדה שהיא קמה, היא שיערה שייתכן ועוד מעט יגיעו
לכאן עוד אנשים אשר יוכלו להסביר לה מה קורה.