אני הולכת במוזיאון ההוא ומסתכלת על הבנינים ההם ונזכרת איך אז
היה , משפט קצת לא ברור אהה? אבל בכל זאת כך הרגשתי וכך אני
מרגישה.
בלבלתי אותכם? מצטערת , לא התכוונתי , אני פשוט נזכרת איך היה
שם , פעם לפני כמה מאות שנים , הולכת ברחוב, רחוב רגיל ,עם
אבנים משתלבות ואדניות ופרחים,דברים שכבר לא רואים כל יום ,
אני נזכרת איך היה לגור שם , היינו מתאספים כל החבורה אני שי ,
שלי, מיכל, שחף,גיל,דור ואייל פעם היינו יושבים בגינה ופעם
בחצר של איזה בית שלא גמרו לבנות אותם (בתים מלבנים- אתם
זוכרים את זה?בעצם אני לא כל כך בטוחה שהייתם אז) כל אחד הביא
משהו קטן ,אני הייתי אחראית על המשקה , תמיד הייתי מביאה קולה
או ספריייט (זה משקאות של פעם , לא בטוח אתם מכירים אותם , יש
בהם גזים כאלו שעושים מין פיצפוץ עדין בבטן והיה להם כזה טעם
מוזר- מתוק כזה.)ערב אחד ירד גשם (זה משהו שקיים רק בכדור הארץ
כמו רייניש רק שזה עם מים ע-נ-ק) בכל מקרה אז בערב ההוא לא היה
לנו מה לעשות אז נכנסנו לבית שלא סיימו לבנות אותו ,כמה
מהחברים שלי הוציאו חבילת סיגריות וחילקו לשאר (סיגריות זה דבר
כזה שרק אנשים מכדור הארץ יכולים לחשוב עליו , יש בהם חומר
רעיל שגורם לסרטן  - כן , פעם לא לכולם היה סרטן , אנשים חיו
עד גיליים מופלגים של 70 ,80 לפעמים אפילו 90 בכל מקרה אז את
הסיגריות מכניסים לפה מצצים ומכניסים עמוק לריאות ואז
כשמוציאים את זה אמורים להרגע, אם תשאלו אותי , זה רק מכניס
ללחץ מיותר , אבל כמובן שלא שואלים אותי ) אז איפה הייתי לפני
הסוגריים אהה אז הם הציאו גם לי סיגריה, לקחתי, אף אחד לא ידע
שזו הפעם הראשונה שאני מחזיקה סיגריה ביד, הם הצליחו לגלות את
זה אחרי שתי שניות בערך שהתחלתי להשתעל כאילו אני במצב של
ססיומה נשימתית , הם צחקו ואז אמרו לי שזה בסדר כי אני עדיין
ילדה (הייתי בת 15 ונחשבתי ילדה- ענק לא?) .
אחרי הערב הזה כבר התחלנו להתפצל הייתה קבוצה של ילדים
(15-16)
קבוצה של בוגרים שזה גיל 17 -21 בערך . בכל מקרה הצטערתי על
הפיצול הזה במשך 5 שנים שלמות אבל אז התגבשנו שוב ושוב היה כיף
עד שהתגייסתי לצבא.כן כן אני יודעת שאתם מופתעים "מה גם אז היה
צבא?" אכן כן! והוא היה כמעט כמו הצבא של היום רק אז במקום
השישפצים היו טנקים שזה כלי מלחה יבשתי גדול ומגן על מי שבתוכו
החיסרון היחיד שלו (כפי שצייניתי ) הוא שהוא יבשתי , אם חושבים
על זה , כלי התחבורה האווירי היחידי ששימש אנשים לעבור בין
ארצות היה מטוס .כן, מה שעדיין קיים אצלנו , רק אל תעיזו
להשוות, כי טיסה מהירה לארצות הברית למשל לקחה 14 שעות טיסה
לפחות ואנחנו עושים את זה במקסימום 14 דקות , אבל מה, לטוס זאת
הייתה חוויה , היו טלוויזיות (מכשירים כמו הזגוגית המשדרת שלנו
רק שהיה להם בסיס ,הם לא היו באוויר ולא היו צריכים משקפיים
בשבילהם) חוץ מהטלויזיות היו מקבלים ארוחות בדיוק כמו הארוחות
של היום , אפילו אותו טעם , כזה שרק עניני הטעם המשובחים ביותר
אוהבים ואנחנו נאלצים לסבול בשקט. אני ממשיכה להתקדם במוזיאון
היבשתי ורואה דברים שלא ראיתי כבר שנים , זה העלה בי זכרונות
רבים כל כך ,הישיבה המשפחתית ליד שולחן האוכל , עכשיו אנחנו
אפילו לא יודעים מה זה משפחה ,ואם כן ,משפחה בשבילנו זה אבא
אמא ואח ,פעם היו גם סבא וסבתא ודודים ובני דודים ונינים
ואחיינים  וואו זה היה כיף וכל חג היינו נפגשים , הייתי נפגשת
עם הבת דודה הפרחה שלי (מילה מקבילה ליצאנית חוץ טלפאטית
אוורית פרפצילית,) עם הדוד שתמיד נרדם (אפילו שלא היו מיטות תת
הכרתיות ) עם הסבא וסבתא שלי שתמיד חייבים לדבר על איך הייתי
שהיית קטנה (כמה שזה מצחיק זה כבר מעיקקק) בכלל היה כיף.אבל
הדבר שהכי חרוט לי במוח זה המחשבה על העתיד כולם ראו אותו
כורוד,כאידיאלי , רצו להגיע לכן לחלל, אני היחידה ששרדה את
מלחמת החוצנים , התחבאתי מתחת לבית ההוא שעכשיו הוא כבר גמור
לא יצאתי במשך כל תקופת המלחמה הנוראה ההיא (שש שנות גישור)  .
אחרי שמצאו אותי שם הביאו אותי למערכת הזאת. הקרה הזו בלי
רגשות , אני זוכרת שכשהייתי שם היו לי הרבה רגשות ולאט  לאט הם
חוזרים ומציפים אותי הרגשתי שנאה כלפי אנשים מסויימים , הרשתי
כעס, עצבות ואהבה - ההרגשה המתוקה מכל , כמובן שאני לא מצפה
מכם להבין את הרגשות האלה , סך הכל אתם פרפצילים מקומיים, גם
אתם קרים כמו כולם , לא נותנים לאף אחד להתקרב אליכם , לא
מבינים מה זאת האהבה האמיתית שיש לאדם , כשתבינו , תחזרו אלי ,
אני  עדיין מחכה...