ונשארו השירים,
לוחשים זכרונות בלילה חם,
מנגנים תמונות נושנות שנשכחו,
מספרים לי שוב את סיפור נעוריי שחלפו,
מעלים בי ימים שהיו לבלי שוב,
לילות קיץ פרועים של תמימות,
של שכרון חושים שלא ידע שובע,
של צחוק ילדות שלא הכיר עצב,
של חברים שהיו ואינם.

ונשארו השירים
וכל לחן מזכיר לי איך פעם
היינו יושבים מסביב למדורה,
על חוף ים בליל לח של סוף הקיץ
עם גיטרה אקוסטית מעט חלודה,
חבוקים, יד לוטפת יד, גוף נוגע גוף,
שפתיים רכות של אהבות צעירות,
של רגשות שזה עתה החלו לפרוח,
שלא חשבנו שיבלו לעולם.

ונשארו השירים,
קלטות חתומות בכתב יד מסולסל,
תקליטורים עם מכסה פלסטיק שבור
ותקליטים, גדולים, שחורים ומאובקים,
של ילד קטן היושב ליד רמקול גדול,
מאזין לסיפורים בקולו של אלכס אנסקי,
בזמן שאמא מבשלת במטבח,
נרעד לעוצמת הכינורות של אגם הברבורים,
לכלי הנשיפה של פטר והזאב, של מפצח האגוזים.

נשארו השירים,
וכל שיר מעלה בי עוד פנים, עוד קול,
עוד זכרון שנשכח מתעורר ומותח ידיו,
עוד ילד תמים שביקש לדעת את עצמו,
עוד ילדה קטנה שרק רצתה כבר לגדול
וכל שיר מזיל עוד דימעה של נוסטלגיה,
עוד טיפה של בדידות לנחל הזורם של חיינו
בדרך הבלתי פוסקת אל זיכרונות נושנים,
אל שירים חדשים.

ונשארו השירים...