הוא יושב לו שם,בפינת הרחוב,בין שיחים ירוקים ועלים
מטפסים.כמעט נבלע בנוף,שקט,כמו זיקית משתלב.ברחוב סואן,אמהות
חולפות על פניו,ילדים באופניים צוהלים,גם הם על פניו
חולפים.שמש זורחת ושוקעת שוב והוא ממשיך לשבת...זה לא באמת
שאין לו לאן ללכת ,הוא פשוט לא יכול.
הוא יושב לו שם בכסא של מתכת,בשקט קר.אף אחד לא יודע מתי הוא
הגיע או איפה הוא גר,לאף אחד גם לא באמת איכפת.אני חוזרת
מהעבודה מידי ערב,מהתחנה עד לעיקול אני חושבת מחשבות ,בעיקר של
רחמים, בעיקר של עצמי ואז אני רואה את הצל שלו,אותו.זה לא באמת
שאפשר לראות צל בלילה,זה לא באמת שאפשר לראות אותו.
לפעמים אני תוהה מה באמת קרה לו...תאונת דרכים, מלחמה,
פיגוע... אולי הוא בכלל נולד ככה.מה הוא חושב שם מפינת
הרחוב?לפעמים אני גם תוהה למה אין יד מחוברת לכיסא, למה הוא
תמיד לבד, למה תמיד בערב ולמה תמיד בשיחים.למה הוא הפך להיות
חלק מהנוף, דומם, אילם,חלק מגדר חיה...
אולי שם ברחוב עם כל האנשים ההולכים הוא מרגיש חי
מתמיד...אולי הוא רוצה להראות מה יכול להיות אחרת,אולי בכלל
כבר לא אכפת לו והוא סתם מחפש קצת שקט,נחמה,קולות שיזכירו
זיכרונות אבודים, מדרכות זה מקום שדורכים.
אולי הוא מתגעגע,אולי יום אחד אני אגיד לו שלום,אולי יום אחד
הוא לא יהיה האיש בכיסא, אולי יהיו לו עיניים....ואולי יום אחד
אני גם אוכל להביט בהן.