|
בפאב השכונתי
מתחת לכובע מצחייה רחב
מצאתי את איוב
קורא "מאה שנים
של בדידות"
צחוקו החרישי והרענן
לא חשף ולו במעט
את שעבר עליו
אך משפנה אליי
זקנו המאפיר
כמו הסגיר תלאותיו
על כוס בירה זרה
גולל בפניי את
סיפור חייו
איך היה לו הכל
לא היה לו מספיק
איך מכר אלוהיו
בשנית
משהגיע תורי
האלכוהול שהציף את
עיניי העצובות
דיבר במקומי
הוא היטיב להבין ללבי
והוא בא בימים
אך מחיר הפתיחות
היה כבד מנשוא
נפרדתי ממנו לשלום
משאיר מחשבותיו בחיקו
כאב חד
החל מפלח את חזי
כשלפתע נתקלו עיניי
בכלב המוליך עיוור
השאולה |
|
|
אחרי הכל, אפשר
להתנחם בעובדה
שכולם מתים
בסוף.
מישהי שאכפת לה. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.