היא עכשיו במיטה שוב בוכה,
בוכה בכי חרישי ומר כדי שהוא לא יתעורר.
היא חושבת על הלילה,
על מה שהיה,
מה שהיא מרגישה כלפיו.
ומה שהוא הרגיש כלפיה.
היא ידעה שזה יסתיים ככה.
הטעות הכי גדולה בחיים שלה.
מסתבר שהיא צודקת.
הרי היא תמיד צודקת.

היא רוצה לצרוח אבל אסור...
היא רוצה לעשות משהו עם עצמה.
היא כבר לא יכלה לשכב שם לידו עם המחשבות האלו.
היא ניגשה למטבח כדי למצוא פרי.
היא לקחה גויבה והתחילה לחזור לכיוון החדר.

בדרכה חזרה היא הרגישה את המחשבות חוזרות אליה.
עוד צעד - עוד דרך איך להתאבד.
עוד צעד - אולי אני פשוט ירצח תבן זונה?
עוד צעד - למה? למה דווקא אני?!

התחילו לזלוג מעינייה דמעות מלוחות מהעיניים האדומות הסדוקות
שלה. היא המשיכה במסדרון,
עד שהגיע לאמבטיה,היא פתחה תדלת והסתנוורה מהאור.
האור החזק הזה של המנורת פרוזקטור המזדיינת.
היא כיבת את האור, והמשיכה.

אחרי שהגיע לחדר אמרה לעצמה: "די תרגעי זה יעבור...
אל תעשי שום דבר טיפשי, הוא באמת אוהב אותך, הוא לא מסתכל על
אחרות." למען האמת זה דיי ניחם אותה אבל ברגע שהסתכלה שוב
בפרצופו הישן, שינה כל כך יפה ושקטה , היא לא יכלה יותר, היא
לא יכלה לסבול את האנוכיות, את האגואיזם של הבן זונה הזה שישן
לו עם מצפון נקי. כשהיא מחפשת מנוחה.