זה היה כל כך ברור, חצי השנה הזאת שעברה מהר ובעצם עברה לאט,
אני זוכר את הכל כל כך מוחשי, אולי אני זוכר רק מה שאני רוצה
לזכור, אבל לפעמים עדיין נעים להיזכר בזה.
זה כל כך היה מוגדר, בהתחלה לא ידעתי מה זה, הייתי "חדש בעסק",
לא קלטתי מה קורה לי, הייתי בענן של בילבול, ומכל הבילבול הזה
את עלית יותר גבוה מכולם, נראית לי פתאום יפה מתמיד, עדינה,
קלילה, מתוקה, נראה לי כאילו שנועדנו זה לזה - ההתמזגות עם
התקופה השניה, קלטתי שהתאהבתי בך, זה לא היה לי חדש, לא היית
הראשונה, אבל שוב זה חזר אלי בגלים-גלים, זה היה כל כך נעים,
כל כך מלטף אך חודר, כל כך נעים אבל כל כך מאכזב, כל כך רגוע
אך כל כך סוער, כל כך מחניק וגם כל כך משחרר, זה נראה כאילו
שלא הייתה לי ברירה וזה הייעוד שלי בחיים, בינתיים. לאט לאט
התחלתי להבין שהסיכוי קלוש, לאט לאט באו הדכאונות, הלילות מלאי
חלומות, ולהיפך, לילות בלי שינה, סתם שוכב במיטה, בחושך, ולאט
לאט בדימיון בונה עולם רק שלנו, כאילו עשוי מלגו, ומפרק אותו
בכעס ואכזבה, התקופה השלישית, שלאט לאט גם היא הסתיימה והגעתי
למצב שלא רציתי כלום, רציתי להפסיק לאהוב אותך, להפסיק לגמרי,
לשכוח, ולא הצלחתי.
בתקופה הרביעית זה לאט לאט נחלש, כמו שזה התחזק, כמו מדורה,
ויום אחד פשוט הבנתי שזהו, נגמר. זאת הייתה הקלה, אבן מהלב,
אבן שנפלה, אך השאירה חלל ריק, שכעבור זמן קצר התמלא באהבה
אינסופית.
אולי תגידו "מי מתאהב ושוכח אחרי חצי שנה", אבל ככה זה היה,
סתם קטע מהחיים, קטע שכיף להיזכר.
ולמרות הכל, עברו כמה שנים... עדיין לפעמים את נראית לי הכי
יפה.
סתם, כיף להיזכר.