השעה 2:44 והפלאפון פתאום מצלצל...
זאת דנה. למה, לעזאזל, היא מתקשרת אלי ומעירה אותי בשעות
כאלה?

- הלו?
- הדס, היי, זו דנה, איפה את? את בסדר?
- מה... כן... אני בסדר, למה שאני לא אהיה? ומז'תומרת איפה
אני, אני במיטה!
- אה... אוקיי, מזל... היה פיגוע בירושלים...
(באותו הרגע קפצתי מהמיטה).
- מה... איפה היה הפיגוע? מתי?!
- עכשיו, שמעתי על זה בחדשות. ידעתי שרצית לצאת היום,
נלחצתי...
- כן, אבל בסוף לא יצאתי, את יודעת, היו התראות חמות...
- כן, הא... מזל!!
- בכל מקרה, באמת תודה שהתקשרת ושאכפת לך...
- אין בעיה, לילה טוב...
- לילה...

קמתי מהמיטה ופתחתי טלויזיה, הם כבר משדרים ממקום האירוע.
הם בטח ישדרו את אותן תמונות קשות שוב ושוב ושוב...
לרגע קפאתי, פתאום קלטתי שהפיגוע היה בדיוק איפה שאנחנו תמיד
מסתובבים, בקפה הזה, איפה שאנחנו יושבים כל פעם כשאנחנו
באיזור.

תפסתי את עצמי בידיים והתחלתי להתקשר... יותר נכון, לנסות
להתקשר,
בכל פעם שיש פיגוע נופלים כל קווי הטלפון, מה שלא כל כך עוזר
ללחץ...

אחרי כמה דקות של נסיונות ושל לחץ בלתי פוסק, הצלחתי לתפוס את
אורי.
- הלו?
- אורי?!
- אהה, מ'מצב?
- בסדר, אתה בסדר?!
- כן, למה?!
- היה עכשיו פיגוע בירושלים. אתה בבית, נכון?!
- לא... אני בדרך לבן, אני אוסף אותו ועולה לגיא...
- כל כך נלחצתי, היינו אמורים לצאת היום...
- כן, אבל היו התראות, אז בסוף נשארים במבשרת.
- טוב... יופי... העיקר שהכל בסדר. תקשיב, יש לי עוד כמה
טלפונים לעשות...
- טוב, אז אני אדבר איתך כבר.
- טוב... ד"ש לכולם, ביי, מותק.
- ביי.

שוב פתחתי טלויזיה - אותן תמונות רצות, אותן תמונות שהיו מקודם
- אנשים מבוהלים, אנשי מד"א ומשטרה, יש צעקות ברקע.

הפעם זה באמת רציני, אני שומעת סירנות מהכביש הראשי. אני
מסתכלת החוצה ורואה שיירה של ניידות, אחת אחרי השניה, ואחריה
אמבולנסים, ואם זה לא מספיק - גם עברו כמה מסוקים בשמיים.

עכשיו כבר משדרים מבתי החולים, גם שם אנשים בלחץ...
הרופא והאחיות מוכנים לקבלת הפצועים, המשפחות כבר מסתדרות
בטורים, הטלפונים של מרכזי המידע לא מפסיקים לצלצל...

יש 7 הרוגים ועשרות פצועים, נכון להיום.
מחר תופיע כותרת גדולה בעיתון ולידה תמונות ההרוגים והסיפור של
כל אחד מהם.
בהלוויות יהיו צלמים, שגם להפרד כמו שצריך לא ייתנו.

עוד יומיים כבר ישכחו כולם.