אני אוהבת את החיים
אני אוהבת את ההורים
אני אוהבת אחרים
ואני אוהבת משוררים
אני אוהבת אנורקסיות
אני אוהבת נרקומנים
אני אוהבת כלבים
ואני אוהבת פירומנים
אני אוהבת מכות
ואני אוהבת סמים
אבל מעדיפה להישאר שפויה ברוב הפעמים
אני אוהבת פלצנים
ואני אוהבת הומלסים
אני אוהבת שחקנים
ואני אוהבת משוגעים
ואני מאד אוהבת הומואים
אני אוהבת יותר מדי וזה מה שאמא כל הזמן אומרת
"את אוהבת יותר מדי בסוף את לא נשארת"
אני אוהבת לאהוב את הכל ולשנוא באותו הזמן
אני אוהבת שהכל נשמע כמו מכשול אבל מאד פשוט בעצם העניין
חשבתי שאהבה זה דבר מוגבל,זה רק תלוי בכמה אתה נסבל וכשאתה לא
נסבל אתה מפתח רחמים וקורא להם אהבה לאנושות
כמו ילדה קטנה שתולשת עיניים לבובות
חינכו אותנו להגיד "אני אוהב" ומתוך כל זה יוצא הרבה מאד "אני
שונא"
אני שונאת שקרנים
אני שונאת את אלוהים
אני שונאת אפלייה
ואני שונאת שמזמזמים "שלום" בהנאה(או שזאת בעצם סתם קנאה)
אני שונאת צביעות
ואני שונאת לפעמים מציאות
אני שונאת צבא
ואני שונאת שלטון וממשלה
אני שונאת דת כופה
ואני שונאת שלווה מדומה
אני שונאת את השנאה
בסופו של דבר לשנוא זה בדיוק כמו לאהוב, אף אחד לא קבע שאהבה
היא טובה או ששנאה היא דבר רע
הכל פרשנות של ראשים מהלכים
והכל הסתגרות במבוכי התיסבוכים.