יש בה מין עצב כזה,
עצבות שמשתקפת.
ויש לה את העיניים האלו,
ואת המבט כאשר היא לוחשת.

יש לה את היופי, מוסתר שם מאחור,
ויש לה את הרגש, את המיוחדות, את האור.
ושמתקרבים ורואים את הלבן של העין,
מוצאים גם ניצוץ, לעיתים הוא נכבה,
וברגע הנכון, אם תפתח את העיניים,
תוכל לראות שאיפשהו מסתתרת לה תקווה.

ושתחבק אותה בעדינות, כדי להתשדל לא לשבור,
את העדינות, השבריריות, המבט העייף.
ותסתכל לתוכה ותחפש משהו חסר,
שערה הארוך יעבור עלייך בריפרוף,
וצמרמורת תעבור בך, ותרגיש קצת אחר.
שונה, מיוחד, מנותק, לא מחובר.
ואז תבין, שבעצם אצלך בפנים,
היא בסה"כ בראש.

ואז, אז אתה באמת תתחיל להתגעגע.