"אמרתי לך שתסבול", חזר ואמר הקול. "אתה לא בנוי לדברים האלה,
ועכשיו", הקול היה מלא בסיפוק ושמחה לאיד, "עכשיו כולך שלי".
הוא ניסה לאטום עצמו לקול, כמו פעם, אך לא הצליח. הוא ניסה
להגיע לנקודת האור, אך דווקא כשהיה צריך אותה יותר מכל, היא
נעלמה, ברחה.
"זה לא נכון", צעק בהכחשה, "זה היה אמיתי".
"אמיתי", שאל הקול באכזריות, "ממתי אהבה זה משהו אמיתי
בשבילך", ליבו המשיך להיקרע, להימחץ, כאילו אגרוף לופת אותו
בחוזקה. "אתה, שבדידות היא שמך האמיתי, מנסה ללחום נגד הטבע
שלך", צחוק נכנס לקולו, אותו צחוק מוזר וכואב, "וכמובן
שהפסדת".
"לא הפסדתי", קרא בחזרה, מנסה לגבור עם קולו שלו על הקול. אך
הקול בא מתוכו, עכשיו חזק וברור יותר מאי פעם, "אתה שלי". ולא
היה עוד אור, ולא שימחה, לא עצב, לא שנאה אלא הכלום, בדיוק כמו
פעם, רק גרוע יותר. עכשיו נותר הזיכרון.